קורה לעתים שאנחנו שומעים בטלוויזיה על מקרה מזעזע כלשהו, ואנחנו אומרים לעצמנו "לכל הרוחות... זה יכולתי להיות אני שם". בתקופה האחרונה, יצא לי להזכר בסיפור מתקופת התיכון שהחלטתי לחלוק עם קורא הבלוג שלי (היי אבי).

עת סיימנו את לימודי התיכון, התארגנו קבוצת חברים מצומצת לציון המאורע - היציאה ממערכת אחת, בית הספר שליווה אותנו (לעתים בנאמנות, לעתים מעט פחות) במשך 12 שנים, והכניסה למערכת אחרת (הצבא למי שבחרו לקחת פגרת לימודים, או העתודה למי שבחרו להמשיך).

זה יישמע לכם אולי מוזר, אבל בעבר, לא הייתי גזעי כשם שאני היום. קבוצת החברים שלי גם הם היו מה"חננות" של בית הספר. ילדים טובים מבית טוב כמו שמכנים אותנו באסונות בחדשות.

את המאורע החלטנו לחגוג בדרך גזעית לשם שינוי - מנגל בחוף הים. רכשנו ממיטב סלטי הסופר דאז, כמויות נאות של בשרים, מנגל, גחלים... שתיה קלה - וירדנו לחוף ימה של חיפה לשרוף את השלל.

הערב התחיל נפלא. צחקנו, דיברנו על סופה של תקופה. כל אחד חלק מתוכניותיו לעתיד. אלכוהול לא היה בנמצא.. זה היה השלב שעוד לא הבנתי למה אנשים אוהבים משקה מר. אפילו קפה שתיתי רק כמאורע חברתי, והתלהבתי לספר על זה לחבר'ה.

בשלב כלשהו בהמשך הערב, כשהלילה רק התחיל להתדפק על דלתותיהם של אנשים זקנים ותינוקות, חבורה עליזה ומדיפה ריח חריף של אלכוהול עברה לידנו. למעשה, הם עברו בתוכנו... אבל לא חשבנו להעיר להם.. החוף הוא של כולם. אז מה אם אנחנו 6 אנשים שמכונסים ברדיוס של 2.5 מטר?

אלא שאח"כ, אותה חבורה עברה בדרך חזרה באותו מקום. אלא שאז - הם בחרו להעיף את אחד הסלטים שלנו מהשולחן המתקפל שהבאנו בעמל רב. הגבנו כמו סופרמן - נתנו בהם את ה"מבט" וקיווינו שימסו. זה לא קרה.

החבורה בהמשך הלילה עשתה עוד כמה רונדלים, תוך שהם מפילים בכל פעם דבר אחר. אנחנו הבנו את הפואנטה, והחלטנו לא לסיים את חיינו בשלב זה. במקום זה, התחלנו לארוז את הפקע'לך ולהתקפל בעדינות, עם הזנב בין הרגליים.

כנראה שיש אלמנט מאוד מעליב (את הצד התוקף) בכניעה מוחלטת והתקפלות, שכן מרגע שהבחינה החבורה השתויה בכך שאנחנו בתהליכי התקפלות, הם החליטו להעמיק את הקשר שלנו ועזרו לנו לארוז. כך למשל, הם זרקו את המנגל שלנו עם הבשרים על החול. זרקו את כל מה שטרם נארז על החול.. גנבו בקבוקי שתיה קלה שהיו מונחים עדיין על השולחן.

ע"י החלפת מבטים, התלבטנו מה לעשות - והחלטנו להמשיך בתהליכי האריזה של האביזרים שאין להם תאריך פג תוקף (כסאות פלסטיק, שולחן וכו'), ולוותר על האוכל שנשאר.

התחלנו ללכת במהרה לרכבים (למעשה, שני רכבים ששרתו אותנו, שכן - לא לכולם היה רישיון).

החבורה העליזה, שלקחה את עצם בריחתנו כזלזול מוחלט בזכות שלהם לתגרה בריאה (כנראה יותר להם מאשר לנו), החלה לרדוף אחרינו לרכבים. כאן כבר הבנו שיהיה יותר קשה משחשבנו להפרד מהם. תוך שהמתורגמן הנאמן שלנו מנסה לקלוט את מה שנאמר ברוסית מכיוון החבורה, אני התחלתי להכניס את הציוד לתא המטען של הרכב.

הכנסתי את השולחן המתקפל, והסתובבתי לקחת דבר מה נוסף (בכנות, איננו זוכר מה).

מאותו רגע הכל עבר נורא מהר. הסתובבתי - אחד הבחורים הטובים נעמד מאחוריי. שלף מאיפשהו אולר, או כל דבר אחר (בכנות, אינני זוכר במדויק מה היה האביזר) והצמיד אותו לצוואר שלי. הסתכלתי ימינה שמאלה לראות מה קורה עם החברים שלי... לא ממש הבנתי מה קורה באותו רגע... הפעם האחרונה שאנשים שנכנעו נשחטו למרות הכל הייתה 60 שנה קודם לכן, חשבתי לעצמי.

ראיתי את החברים שלי ממשיכים להביא ציוד מהשטח, והיישרתי מבט לעיניים של אותו עלם חמודות שהצמיד את אותו אביזר לצווארי. הוא אמר משהו ברוסית מהולה בוודקה, ועניתי לו בעברית מהולה ברוסית - "נייט פנימיי פרוסקה", שקיוויתי שלא אומר "נראה אם יש לך אומץ".

בשלב הזה, למרות שאני בטוח שהסתכלתי לו בעיניים, לא באמת ראיתי אותו. ראיתי את אמא שלי מתעוררת עוד כמה שעות מדפיקות בדלת. ראיתי את כותרות העיתונים של מחר מדווחות על "קטטה בחוף הים", ו"בני נוער שיכורים", בלי האפשרות שלי לטקבק לכתבה ולכתוב "היי... זה לא מה שהיה!".

באותו רגע, הדבר החשוב ביותר שעבר לי בראש הוא שבעיתון יהיה כתוב "נער מבית טוב, סטארט-אפיסט ומתנדב במשמר האזרחי נרצח ע"י נער שיכור".

הדבר החשוב השני שעבר לי בראש היה האביזר שהוצמד לי לגרון. באופן די מפתיע, לא בכיתי.. הדופק שלי השתולל ברמה שלא זכרתי בעבר.. גם לא בסרטי מתח (כמו ימי הורים בבית הספר).

לא יודע אם זה בגלל העיניים היפות שלי, חוסר היכולת שלי להרכיב משפט הגיוני ברוסית או קריאות מצד החברים שלו/שלי - אבל הוא שחרר אותי.

רצתי לכס הנהג, צעקתי לחברים שלי שייכנסו לרכב - ונתתי גז. טסתי לכיוון הכביש המהיר תוך שאני עובר על שטח הפרדה בנוי - העיקר להתרחק משם. עדיין לא ממש קולט מה עברתי כרגע. תו"כ, התקשרתי למוקד המשטרה לדווח על האירוע. "מדבר דורון. אני מתנדב במשמר האזרחי סניף גאולה. אני חושב שהותקפתי כרגע בים ע"י חבורת שיכורים".

המוקד ביקש שנמתין שם לניידת. נדמה לי שזו אכן הגיעה, והאמת שמכאן אני כבר לא כ"כ זוכר את הסיפור. אני רק זוכר רגל רועדת על הגז. אני זוכר אותי מקפיץ את החברים שלי לבתיהם. אני זוכר את עצמי מגיע הבייתה, מעיר את אמא ואבא - משתף אותם במה שעברתי כרגע ומתחיל לבכות.

רק בשלב הזה הפנמתי באמת כמה קרוב הייתי להפוך לסתם עוד סטטיסטיקה.

החברים שלי ואני שמרנו על קשר שתיקה לא מתואם בנושא הזה... אני מניח שפשוט הביך אותי להעלות את הנושא בשיחות איתם אח"כ, ולמען האמת - כל אחד מאיתנו פנה לעיסוקיו, והקשר ביננו נותק במקצת.

מאז, יצא לי להזכיר את הנושא בשני מקרים שונים-

הראשון, ביום שבו נרצח אבינועם שושן בשנת 2003 בערך באותו איזור ע"י ברק צרפתי.
השני, לאחרונה, לאחר שנרצח אריק קרפ בחוף הים בצפון תל-אביב ע"י חבורת בני בליעל.

אני מניח שהפואנטה שלי מכל הסיפור הזה היא - זה יכול לקרות לכל אחד! אתה לא צריך "לחפש צרות". גם לא להגן על כבודה של הבת שלך. אתה רק צריך להיות שם, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

הדרן

אני זוכר מהילדות סיפורים של אבא שלי מהתקופה שעבד בארה"ב. אחד הסיפורים הוא על היום שבו הוא הלך לבקר חבר שלו בלוס אנג'לס. הם טיילו ביחד בעיר, וראו בחור אפרו-אמריקאי עומד בתחנת אוטובוס. חברו של אבי נעצר והכריז כי הם עוברים את הכביש. אבא שלי בתחילה לא הבין למה הם לא המשיכו פשוט ללכת. החבר אמר לאבא שלי ש"הבחור הזה ישדוד אותנו במקרה הטוב". אבא שלי לא ממש הבין מדוע, אבל - כיבד את מה שאמר לו החבר.
האם גם בארץ זה המצב?