עברו כמה ימים שהוא ניסה לדבר איתי ולהיפגש איתי אבל אני נמנעתי.

בסוף החלטתי שאין ברירה. חייבת להיות פה שיחת סיכום בוגרת. הרי עוד ניפגש בבניין כנראה.

הוא קפץ אלי ערב אחד לפני שבוע בערך. הביא לי עוגת קיורטוש (הטעם שאני אוהבת) כסימן להתנצלות.

ישבנו אצלי והוא התנהג כאילו שום דבר לא קרה. אחרי כמה דקות שאלתי אותו אם הוא מתכוון לדבר איתי על מה שקרה.

הוא אמר שאין לו יותר מידי מה להגיד, חוץ מזה שהוא יצא אדיוט. שהוא לא מבין איך הוא עשה דבר כזה.

הוא לא חשב יותר מידי ולא הבין את המשמעויות של המעשים שלו.

הוא סיפר שאין לו ניסיון בדינמיקה זוגית כזו. שלא היתה לו אף פעם בחורה שהוא באמת רצה ושהוא לא ידע מה מותר ומה אסור.

אמר שכבר כמה ימים הוא מדבר עם כל החברים שלו על זה ושכולם נכנסו בו. הסבירו לו שהוא עשה טעות.

הסבירו לו שכשהוא רוצה משהו הוא צריך להיות ממוקד ומפוקס ולא להסתכל לצדדים.

הסתכלתי עליו כשהוא מדבר וראיתי את המצוקה שהוא נמצא בה. 

ראיתי כמה הוא מתחרט על הטעות הזו שהוא עשה, וכמה הוא מרגיש שהוא משלם מחיר עכשיו.

בשלב מסויים גם היו דמעות. לא שלי. שלו. הוא באמת היה מתוסכל.

הוא ביקש שנתרומם מזה, הבטיח שלמד את הלקח שלו ושדבר כזה לא יחזור על עצמו שוב.

אמרתי לו שאני מאוד רוצה להתעלות על עצמי ולהעביר את זה הלאה, אבל כרגע אני לא מסוגלת.

הרגשתי שאני לא יכולה להתקרב אליו.

הכעסים חלפו, האכזבה קטנה, אבל לא יכולתי להתקרב אליו או לתת לו לגעת בי.

הוא אמר שהוא ימשיך לחכות לי עד שאגיד לו "לא!" חד משמעי.

אז אמרתי לו "לא!" חד משמעי.

הוא ענה שהוא לא מקבל את הלא הזה ושהוא ימשיך לחכות לי.

זה כבר עניין שלו, עניתי. אני את שלי אמרתי.

ימים יגידו אם אני יכולה להתעלות על זה, ואם אני בכלל רוצה.

נכון לעכשיו אני לא רוצה.

ובינתיים יש מישהו אחר על הכוונת. מישהו שמצליח לרגש אותי. פרטים בהמשך...