לנו אין לב לזרוק את החביבות שבהן.

הבת שלי (כבר 12+) עדיין הולכת לישון מדי ערב מוקפת במבחר בובותיה האהובות (למרות שכבר מזמן אינה משחקת בהן). סוג של טקס.

בלי ילדים- הבובות נראות אחרת.

בעיני בבובות  תמיד יש משהו קסום , עם ילדים בסביבה ובלעדיהם.

השבוע ראיתי על ספסל בשדרה שמתחת לביתי שורה מסודרת של בובות פרווה מקסימות , חלקן ממיטב מורשת וולט דיסני: פו הדוב, מיקי מאוס, באגס באני. הן היו במצב מצוין וישבו מסודרות וחינניות על הספסל. היה ברור שמישהו שילדיו גדלו הניח אותן שם כדי שמי שצריך יקח אותן, והיה משהו מרחיב לב במראה הבובות היושבות, מסודרות וממושמעות על הספסל , כמו בתור בקופ"ח , וממתינות לבעלים החדשים שלהן.   

לפני שמספיקים לומר ג'ק רובינזון, הם גדלים!

*

עייפה בובה זהבה ועייף מאוד הדוב

 חייכתי ...

מעגל נסגר - מעגל נפתח...

בתי סיימה השנה את למודיה וכבר מקבלת ניהול גן ילדים.

הבובות בתמונות שצילמת הזכירו לי את הצעצועים [בובות, דובי וכד']

שאנשים משליחים אל הרחוב לאחר שילדיהם גדלים ואינם חפצים בהם עוד

לי זה עשה קצת עצוב...

אני אוהבת את העובדה שבשנים האחרונות הילדים מאמצים בובות לא שיגרתיות: קיפודים, עכברושים ושאר יצורים.

תמונות נהדרות.