פתאום אני תופסת את עצמי יושבת במשרד, מחייכת לעצמי. אני מתחילה לצחוק על עצמי כשאני קולטת את זה, ואז מבינה שיכול להיות שזה סימן ראשוני לאיזה סיכיזופרניה או התקפי מאניה {בלי הדיפרסיה}. הדברים הקטנים האלה שעושים את היום שלך לכל כך הרבה יותר מאושר, שגורמים לך להסתכל על עצמך להסתכל על החיים שלך ולהגיד לעצמך פאק בן אדם, החיים כל כך יפים.

זה הכוס קפה הראשונה בבוקר שיוצאת לך בדיוק בטמפרטורה הנכונה, כשעוד די חשוך בחוץ, וזה אתה {או אני} בפיג'מה {בוקסר ישנים של הלו קיטי} והגלריה, וזה השקט והקפה, והכל מרגיש כמו כירבול אחד גדול, שאתה רק רוצה לחבק את הרגעים האלה.

זה השיר הראשון ברדיו כשאתה מתניע את המכונית, שיר שיתקע לך בראש כל היום ולא יעזוב, ולא אכפת לך אם זה שיר ציזי מהאייטיז, כי הוא עושה לך כייף, מתחיל לרקוד לעצמך, לשיר לעצמך וקולט את השכן במכונית ליד עושה אותו דבר, צוחק עליו, אבל אתה יודע שאתה נראה מטומטם באותה מידה.

זה כשאתה פותח את הדלת למשרד ומגלה ששכחת את המזגן דלוק {סליחה איכות הסביבה} והמשרד שלך מרגיש כמו איגלו, אבל זה כיף כי בבית המזגן מקולקל ובמילא יש לך סוודר כיפי בסטאנד ביי, ואתה מתכרבל מול הלו"ז של היום והכוס קפה השניה, ומגלה שאין לך יותר מדי מה לעשות היום, זה לבדוק את המייל ולגלות שם לא אי מייל מלקוחות לחוצים, לא אי מייל מהבנק, אלא אי מייל מהחברים משוודיה, מקנדה ומאחד שרחוק, רחוק מדי.

זה הרגעים הקטנים האלה שאתה מסתכל על הכל ועל שום דבר ופשוט מרגיש שלם, מרגיש הכל.