אתמול בערב - יום שלישי של הצום. טירה. כביש סלול למשעי מוביל לתוך העיר, מבליע באספלט את קולות הגלגלים. עיר רפאים: עוד רבע שעה ארוחה מפסקת. צעירים בחלונות צופים אל המסגד - ממנו תבוא הבשורה: בתיאבון!

הבן שלי, חמוש בנינטנדו, פוגש את בני גילו שאינם מדברים את שפתו. פותח את המשחק בנקישה וסופר מריו מתחיל לרוץ. 

כעבור שעתיים כולם שבעים ובני גילו מציעים לנו לקחת אותו איתם למכולת. 

- צריכים כסף?

- מה פתאום?! 

בטירה הכל בחינם.

חוזרים אחרי עשר דקות, בידי כל אחד שקית תפוצ'יפס קטנה. לחיים אדומות.

בבוקר הוא מתעורר אמיץ דיו כדי לספר לי מה קרה שם:

- את יודעת שנסענו נגד הכיוון של המכוניות?

- מי? לאן נסעתם?

- למכולת.

- נסעתם למכולת? אתם בני שמונה!

- כן. הוא רכב על אופניים ואני ישבתי במין טרקטור שבור שהיה קשור מאחור.

- .......

- אני פחדתי מהחושך והקפיצות של הטרקטור.

- אבל למה בכלל נסעתם למכולת? לא ידעתי שצריך לנסוע לשם..

- ...אבל אז נסענו נגד הכיוון של המכוניות וכבר לא פחדתי יותר.