אתמול שוחחנו על הזוגיות של סימון דה-בובואר וסארטר.

היתה להם זוגיות פתוחה.

לאחר מותה כשקראו את יומניה, גילו כי היא שנאה את העניין הזה של הזוגיות הפתוחה.

 ואתה אמרת לי: " איך זה שגדולת הפמיניסיטיות התנהגה כך?"

ואני עניתי שזה לא קשור לפמיניסטית או לא, כשזה מגיע לאהבה אנחנו רכות כמו חמאה, והרבה פעמים מסתפקות בהרבה פחות ממה שמגיע לנו ויותר נורא, ממה שהיינו רוצות לקבל. כי אנחנו מונעות על ידי הרגש ולא על ידי השכל. 

פתאום התחוור לי שבמשפט אחד סיכמתי את כל הקשר שיש לי איתו. 

אתה נותן לי את כל מה שיש לך לתת, אבל זה כל כך מעט.ובכל זאת, פעם אחר פעם אני מוצאת אצלך נחמה, חום ובית.

 ובכל פעם אני מוצאת את עצמי בתווך שבין הסיפוק לתיסכול.

לא מצליחה להרפות ממי שאיננו יכול.

והחולשה שלי היא המכריעה, היא האוחזת בי.  

ואני יודעת שזה מזיק ואני יודעת שאני צריכה לקום ולברוח, לברוח לברוח לברוח, וכמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. לנתק מגע. לא לדבר. לא לראות. לא לגעת.  

כי למרות שאני חזקה לידך אני חלשה. לידך אני נמסה.

נמסה מהחיוך,

נמסה מהידיים הגדולות והרכות,

נמסה מהאינטילגנציה,

נמסה

נמסה

אני כועסת וכואבת עליו,

אבל כשאתה לידי הכל נשכח, ואני שוכחת את את הכעסים, הכאבים, את חוסר הסיפוק.

 ואני מתמסרת ומתמסרת עד שהוא קם והולך.