אני כל כך אוהבת אותה ויש לנו קשר מעולה , במיוחד לאחרונה. אני במצב כל כך לא טוב וכל כך קשה לי לפגוש אנשים אבל היא נוסעת ואני רוצה ומרגישה גם קצת חייבת , בעיקר רוצה ויודעת שזה חשוב לה מאד. בתחילת השבוע דיברנו והיא אמרה שהיא רוצה לבוא , אולי לכמה ימים. סיכמנו שהיא תודיע לי מה קורה איתה בראשון או שני. מאז לא שמעתי ממנה עד היום בצהריים כשהיא אמרה לי שפחות או יותר הזמן היחיד שיצא לה לפגוש אותי זה היום. נכון שאמרתי שאני אסדר פה קצת כבר בתחילת השבוע אבל זה די קשה כשאין כח נפשי לכלום. אני מוצאת את עצמי נלחצת מהמפגש , אני מוצאת את המפגש המפתיע הזה ( אני צריכה שיודיעו לי מראש , לא יכולה מהיום להיום ) גורם לי ללחץ על הדכאון שלי בצורה אינטנסיבית , לא ישירות אבל בעקיפין זה פשוט לוחץ לי על טריגרים. בא לי רק לבכות , אני , לבד. אני והגוש הגדול שיושב לי בגרון. אני כועסת עליה שהיא הפתיעה אותי ככה ושזה מה שיוצא ממני. אני כועסת בעיקר על עצמי שאני כל כך מפורקת שאני לא יכולה אפילו סתם לפגוש חברה ולא סתם חברה אלא אחת מהיותר קרובות ואהובות שלי, אני כועסת על עצמי שאני כועסת על מישהי שאני כל כך , כל כך אוהבת ומעריכה ואני בעצם כועסת עליה כי היא רוצה לפגוש אותי וזה יושב לי על טריגרים ולהתמודד עם מציאות כלשהי , לצאת מהמקום המוגן שלי. אני כועסת על עצמי שאני כועסת עליה , שלא עשתה לי דבר וכבר הרבה זמן יש לה סבלנות אלי והיא רוצה לפגוש אותי ולעזור ולתמוך.
אני כל כך מתפרקת ואני מרגישה שאני בצניחה מהתהום. איך אפשר לעזאזל לצנוח מתהום ? הגרוע ביותר נעשה יותר גרוע . אם בתקופה האחרונה לא רציתי לחיות אבל גם לא רציתי למות , פשוט קיוויתי לא לחיות יותר עכשיו אני מרגישה שהדברים נעשים עוד יותר גרועים ואני רוצה למות. אני מתעבת את החיים האלו. לא את הכל, לא תמיד אבל אם אני עושה ממוצע או כל מילה אחרת שתתאים הרע עולה על הטוב יש בי כאב ושנאה וכעס ואכזבה ועלבון והשפלה ועוד מלאי מילים נפלאות שכאלו אני כל כך עצובה שאפילו למות אין לי כח. |