אֶבֶן הַבַּיִת חַלּוֹן הָאוֹר

צוֹעֵד עַל מְרְצֶפוֹת הַמֵּזַח יָדָהּ בְּיָדִי,

צוֹפֵן אֶת עִמְקֵי לִבִּי בַּלַּיְלָה הָאָפֵל

הַחֲשֵׁכָה מַסְתִּירָה אֶת הַסּוֹד,

שְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת אֶת שפתייה

קוֹלוֹת הַלִּטּוּף מקמרות אַהֲבָתָהּ,

מַקְשִׁיב למילותיה טִפּוֹת נִשְׁמְתֵהּ

זולגות עַל אָזְנַי כמנגינת הַשַּׁלְהֶבֶת,

יָמִים שֶׁל תְּמוּנוֹת הִיא אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ

מַגִּישָׁה לִי אֶת אַלְבּוֹם חַיֶּיהָ.

לִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע הִיא אוֹמֶרֶת

וַאֲנִי בּוֹכֶה בְּלִבִּי שֶׁלֹּא יִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם.