נפתח בוידוי: אני לא בחור מהסוג הסטריאוטיפי. לא נוצקתי בתבנית ה"גבר-גבר", זה שיודע רק לתת מבט קשוח, לנהום, לראות ספורט, לתקוע גרפסים ולשרוק לבחורות ברחוב. למעשה, מישהי פעם אמרה לי שאני הכי ההיפך שיכול להיות מהומר סימפסון (ואני מקבל את זה כמחמאה, למרות הערצתי הרבה אליו).
אבל שמיעה אחת של הדיסק של "הבנות נחמה" עשתה לי חשק לחזור למקורות. כאילו היה הדיסק הזה מכונת זמן שתקועה ברברס לימים בהם עדיין היינו קופים, בסיומו התחשק לי להתיישב על הספה בפוזת אל באנדי, לדחוף יד לתוך המכנסיים ולזרוק סלוגנים שוביניסטיים לחלל האויר. כן, עד כדי כך עוררו בי הבנות נחמה אנטגוניזם ואת הצורך בקונטרה. כמישהו שמשתדל להיות מעודכן במה שקורה במוסיקה הישראלית, עד עכשיו קצת התפדחתי שלא יצא לי לשמוע את השלישייה הנשית הזו, המורכבת מדנה עדיני, יעל דקלבאום ו-MC קרולינה. הבאז בעיר היה שמדובר במשהו ממש טוב, מאותם הדברים ה"נכונים" שכדאי להכיר אם אתה רוצה להיות מעודכן במה שחם. ובכל זאת, לא יצא לי להיתקל בהן פרונטלית. החשיפה הראשונה שלי לחומרים המשותפים שלהן היתה רק כשהכנסתי את הדיסק למערכת ולחצתי על Play.
די מהר התחשק לי ללחוץ על Stop. פשוט לא האמנתי שאני שומע כזה גיבוב של קלישאות. נדמה שהבנות נחמה פשוט לקחו את הנושא השחוק ביותר בתולדות היצירה (אהבה) וערבבו אותו עם הרבה מאנטרות של העצמה נשית, רוחניות בשקל וניו-אייג' בעשר אגורות. יחד יצא להן חומר שמנסה לכוון לכל מקום בו נמצאת בחורה מבולבלת שצריכה מישהו, רצוי מישהי, שילחש לאוזנה שהכל יהיה בסדר, ושלהיות אישה זה קשה, אבל נפלא.
לבנות נחמה יש פוטנציאל. מדובר ביוצרות שבכל אחת מהן יש לפחות מידה של כשרון. קרולינה היא אמנית דאב ידועה, שמנהיגה כבר שנים את Funset. גם יעל דקלבאום מסתובבת כבר די הרבה זמן בשטח. את דנה עדיני החמודה אתם מכירים יותר טוב ממני, אני מניח. לערבב את שלושתן בהרכב אחד היה יכול ליצור תוצאה מעניינת. מוסיקלית - זה דווקא קורה פה ושם. יונתן לוי הפיק את הדיסק הזה היטב. הוא ידע איך לשחק עם הקולות של הבנות, מתי להכניס כל אחת, מתי להכניס אותן ביחד ואיך לשלב את זה עם המוסיקה. זה יצר תוצאה שמוסיקלית היא בסך הכל נעימה לאוזן. Flowers, למשל, הוא שיר קצר וחינני מאוד. גם Lies נשמע טוב, אם מתעלמים מהמילים.
המילים.
כן, זו מילת המפתח כאן. האלבום של "הבנות נחמה" היה יכול לעבור, אפילו לעבור לא רע, אם הוא לא היה סובל מצליעה קשה. מה צליעה, נכות! לא זכור לי מתי נתקלתי בכזו כמות של טקסטים ילדותיים, בנאליים, שחוקים וקיטשיים. טקסטים שמנסים לרכב על כמה עולמות כדי להפוך למניפסט נשי כולל ומקיף, ועל הדרך להעליב את האינטליגנציה של כל שומעת (ושומע) פוטנציאלי.
"בכוח הטוב יש אמונה / אם זו אמת למה יש מלחמה / למה לתת הזדמנות לאהבה / אם כמו שהיא באה תמיד היא הלכה" כתבה יעל דקלבאום ב"מאה אחוז אור", טקסט מתאים לבלוג של פקאצה בת 12 בישראבלוג. "בואי, בשרי לי נשיות מהולה בשמחה וטבעיות", הן שרות בשיר השני בדיסק ("בואי". מילים: דנה עדיני), וכאילו מכריזות בכך על התימה של הדיסק הזה: אלבום של העצמה נשית.
כגבר, היה לי מאוד קשה להתחבר למאנטרות שהנחמות מנסות למכור. לכל אורך השמיעה הרגשתי כאילו מנסים לכוון פה לקהל יעד שהוא לא אני. לשני קהלים מרכזיים, בעצם - נשים שמחפשות העצמה, ונשים שמחפשות רוחניות. לצד שירים שמדברים על חוסר בטחון נשי ועל היכולת להתמודד עם מכשולים, נמצאים שירים שמגלמים את הפתרון. שנאמר: "הכל כשורה / אמון ואהבה / שימי מבטחך ברוח / עגני עצמך באדמה". וואלה! הכל יהיה בסדר, רק שימי מבטחך ברוח. כמה פשוט, איך לא חשבו על זה קודם (אה, חשבו?)
אבל כמובן שלא רק ברוח. הרי אחד אלוהינו. בעצם שניים. יש גם את האלוהים הסטנדרטי ("בשם השם אלוהי ישראל / מימיני מיכאל / משמאלי גבריאל / מלפני אוריאל / מאחורי רפאל / ומעל ראשי שכינת אל / אין זה משנה / כל עוד עצמינו נאהב / כל עוד / אין זה משנה". קרולינה במיקס מביך עם המקורות), וגם את האלוהים השני, זה עם הראסטות, הידוע בכינויו "ג'ה", או "יה". גם הוא נמצא פה ("מתוך ים אני היא יה"), מאפשר לבנות נחמה כניסה חלקה ומהירה לפסטיבלי ניו-אייג', שבהם, אני מניח, הן יופיעו בכמויות, וינסו למלא במשהו את החלל שמתיר פירוקם של "שוטי הנבואה".
פשוט אי אפשר לשמוע את הדיסק הזה בלי לחשוב לא רק למי הוא מיועד, אלא גם למה. בעיני רוחי אני כבר רואה את כל ההופעות בבומבלות למיניהן, באירועי נשים (מדובר בסגיר אידיאלי לערב של נעמ"ת) ואפילו כ"פריצה" במסיבות של לסביות. חייבים להודות, האלבום של הבנות נחמה נשמע כמו דיסק שזה רק עניין של זמן עד שיחולק במבצע כלשהו של טמפקס. ומי שחושב שאני מגזים - שיפתח את חוברת המילים (או יסתכל בראש הפוסט הזה) ויראה את הציור בו מצוירות השלוש קופצות לשמיים(!) בשדה פרחים(!!), כשידיהן מונפות למעלה(!!!). בחיי'ת, לא מזכיר קצת פרסומות למוצר אינטימי מאוד מסוים? |
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מאוד מאוד אוהבת אותן.
נכון, גם אני תהיתי על המילים, לא ממש מוצלחות בעיני, אבל מסתדר לי עם היכולת שלהן לעשות בדיוק מה שבא להן (נשים או לא...) ולעשות את זה מצוין.
התעמקתי בהן יותר מבחינה ווקאלית, שם הייחוד שלהן.
מסכימה שהן לא מרגשות, למרות שבשיר "להיות" אפשר למצוא מספר שורות יפות (אפילו יצא לי חרוז).
אין לי שום בעיה עם גילויי אהבה בשירים. נהפוך הוא, יש שירי אהבה רבים מאוד שאני אוהב ושמצליחים לרגש אותי. הבעיה היא כשגילוי האהבה הוא קלישאה או בנאלי או סתם קיטש. לבנות נחמה אין את היכולת לכתוב על אהבה בצורה שמחדשת (שזה עוד מילא) או מרגשת (שזה ממש לא מילא).
ביקורת קשה, כתובה כיאה.
קלישאות האהבה מרקדות כיום כמעט בכל שיר. חלקן גורמות לך ללחוץ סטופ ועם החלק השני אתה חי בשלום ואפילו שוכח מהמונח קלישאה.
לדעתי הבנות נחמה הן שילוב מאוד מעניין ומה שהספקתי לשמוע אהבתי.
בקשר לעניין הטמפקס, תעלה את הרעיון, אולי עוד תעשה מזה מיליונים:)
הדר.
גדול.
יש לינק לביקורת שלך?
אני לא מאמין. קודם כל, גם אני ציטטתי את אחת השורות הקלישאתיות שגם אתה הבאת כאן, ושנית, האסוציאציה של טמפקס עלתה גם לי לראש במהלך שמיעת הדיסק השאנטי-באנטי הזה...
מדויק. בעליל.
welcome back
1. לא מסכים שהמילים הן לא "הנקודה באלבום או בהרכב". המאזין מחליט מה הנקודה במוסיקה, לפי דעתו. אם המילים כ"כ בולטות, אי אפשר להתעלם מהן.
2. היופי? איזה יופי? גם אם מתעלמים מהמילים, לא מדובר בפאר היצירה, אלא במוסיקה סבירה, נעימה, שלרוב מתאימה בעיקר לבתי קפה. לא יותר.
3. כנראה שאכן מדובר ב"להקה של הופעות", אבל אחרי ששמעתי את הדיסק המביך הזה - ממש אין לי כוונה לראות אותן לייב.
אני אישית אף פעם לא הבנתי איך הם יכולים להניח את גוש הג'יפה המאובק הזה לו הם קוראים "שיער ראסטות" על הכרית.
איזה כיף לחזור לקרוא אותך אחרי שחודשיים לא הייתי כאן!
ועוד לתת לך כוכב ראשון להיום!
נהנת ממך...
אתה מפספס את העיקר
את הבנות נחמה גילית בהופעה הראשונה שלהן, והייתי מאז בעוד כמה (לרמה שהן מזהות את הפנים שלי ושל כמה חברים שלי בהופעות...), ולגבי המילים אתה צודק, הן מזעזעות, ממש מזעזעות, אבל זאת ממש לא הנקודה באלבום או בהרכב.
כל הנקודה במוזיקה שלהם היא היופי, להניח בצד את כל האנטי שהשנטי באנטי עושה לך, והוא עושה, לכולם (מעולם לא הייתי בבומבמלה, ולעולם לא אהיה, אם יש משהו שאני לא זה רוחני), ולשים לב ליופי.
בהופעה אפשר לראות את זה הרבה יותר טוב ומאלבום, אני רק יכול להגיד שהממליצים לא מפספים בכלל, ההופעה היא חוייה מיוחדת שווה לעבור.
ובחלומי
מוש בן ארי ואני לבד בחדר.
מוש כפות לכסא
ואני חמוש במכונת גילוח "פיליפס", ג'ל משובח של אדג' ומכשיר מאך 3 של ג'ילט
אני לא מתחבר אליו, אבל אני מוכן להסכים שהוא טוב בז'אנר שלו (בניגוד לבנות נחמה, שלא טובות בתוך הז'אנר הזה).
בוא נעשה סדר
כתיבת מלים זו אמנות בפני עצמה. אמני-מלים בתחום המוזיקה הישראלית יש מעט מאוד וברגע שכל זמר-מלחין מתעקש גם לכתוב בעצמו את הטקסטים, זו התוצאה. מדובר במחלה קשה שהחלה ברגע שיוצרים גילו שחמישים אחוז מהתמלוגים באקו"ם הולכים אל מחבר המלים
כשאתה בוחן טקסטים משנות השבעים של שירים שצעדו במצעדי פזמונים אתה מגלה את נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, יונתן רטוש, רחל שפירא, דליה רביקוביץ' וגם אהוד מנור תרם מלים יפות ללא מעט שירים, ודודו ברק הוא כותב טוב, והמעטים שהעזו לכתוב מלים היו כאלה שהם משוררים מודרנים: שלום חנוך, מאיר אריאל
הבעיה היא לאו דווקא של הבנות נחמה אלא של המוזיקה הישראלית באגפיה הנרחבים
מה לעשות, וכותבים כמו ערן צור, עמיר לב, מיכה שטרית ואהוד בנאי יש מעט? כתיבת טקסטים זו אמנות
הלו הלו, לא ללכלך על מוש.
מוש יש אחד, כל השאר חקיינים.
אני מבין את ג'רונימו, וכיוון שאני מכיר אותו, אני מבין מאיפה מגיעה הביקורת על הבנות נחמה. ג'רוני מו הוא הכי לא רוחיק שיכול להיות. וזה בסדר גמור.
גם אני, אגב, לא התחברתי לדיסק הזה, אבל מסיבות אחרות לגמרי - המוזיקה לא מדברת אלי. מצד שני אני מכיר אנשים שעבורם זהו אלבום השנה.
לעומת זאת, את מוש בן ארי אני אוהב. מאוד.
אם מצליחים לשים רגע בצד את החיים, ובאים מהמקום התמים, הראשוני, מוש נמצא שם, גדול, עמוק, מאיר וצודק.
יש בו אויר אחר, וקסם מדבק. אי אפשר לעמוד מול הכוח של מעיין החיים שנובע ממנו.
וכן, גם אני ציני והכי לא רוחניקי. אבל מוש זה מוש.
:)
אם לא הייתי יודע עברית, יש מצב שהייתי חושב שזה דיסק טוב.
אין ספק שבנות נחמה הם הרכב קולי- נשי ובגלל זה הטקסטים הם גם כן נשיים, ולפעמים יפה שאין יד גברית שמנסה לנווט ולהפיק את המילים, זו יצירה מאוד זכה, תמימה, באה מהבטן, ועושה נעים
ואולי זה לא הדיסק הנכון לשים מתי שיושבים לעשות על האש אבל הוא דיסק שהייתי שמח לשמוע מתי שאני יושב על שפת הים עם בירה ואבטיח, משהו אורירי ונעים לאוזן
ד. כל התשובות נכונות.
משובח!
אמאל'ה, מי כתב להן את המילים (במובן הרחב ביותר של המושג "מילים")?
אני מנחשת שהתשובה היא אחת או יותר מהאפשרוות הבאות:
א. מוש בן ארי
ב. הן עצמן בסאטלה עצבנית במיוחד
ג. הן עצמו אחרי שהבינו שהנישה היחידה בארץ בה אנשים מסטולים מספיק כדי לשלם, לאכול הכל, ולהגיד תודה, גם על מוצרים תפלים (שלא לומר עבשים) במיוחד, היא בפסטיבלי השאנטי באנטי למיניהן.
למרות היותי אישה בכל רמ"ח אברי אני חייבת להסכים איתך. מתוך השלוש אני מכירה את הכי טוב את MC קרולינה ומאוד מעריכה אותה כיוצרת ומבצעת. הדיסק שלהן הוא גיבוב קלישאות, מסרים שהאוזן כואבת כאשר אני שומעת אותו. השיר שלהן SO FAR שהיה לו פוטנציאל אדיר ממש מכאיב לי באוזן כשאני שומעת אותו ברדיו. השילוב של האנגלית והעברית צורם כל כך במקרה הזה והמילים שלו רדודות למדי.
וממש חבל כי יש להן פוטנציאל מטורף.