בבוקר כשפתחתי את האינטרנט הכותרות כבר זעקו “הוא התאבד בתאו בשעה 07:20 בבוקר. מיד סיפרתי לחברתי שעבדה איתו בהפקת אחת מתוכניותיו  הטלוויזיוניות בשנות ה 90, היא הייתה בשוק.

תהיתי מה גורם לאדם שהיה לו כל מה שהופך בעולמנו החומרי אדם למאושר, נשים, כסף, כבוד, בתים מפוארים, טיסות לחו”ל והערצה אין סופית, להחליט לעשות סיבוב של 180 מעלות ולהפוך לעבריין הפותר קונפליקטים בינו לאנשים אחרים באלימות תוך הטלת טרור ופחד על מי שהיו קודם מעבידיו.

זה יכול להיות מפחיד, כי אם אין לתהליך כזה כיוון, משמעות או הגיון, אם הכול אקראי ואין תכנון וכוונה, זה יכול לקרות גם לי.

שאלתי את עצמי מה או מי יכול לעמוד מאחורי שינוי שכזה.

והתשובה  היא “אין עוד מלבדו”.

אנחנו בני האדם חושבים שיש לנו שליטה על החיים שלנו, ומאמינים שאם נחשוב מספיק טוב, ונעשה את כל הדברים הנכונים נהיה  מאושרים, אז איך זה שאחד כמו דודו מגיע למקום כזה?

הוא כוון אל המקום הכי גבוה, מלך העולם, טבעו האגואיסטי, הרצון לקבל עוד ועוד אהבה מהקהל שלו, היה ללא שובע וכשקבל  רצה כפול,  לא סתם אומרים “אין האדם מת וחצי תאוותו בידו” הרצון האין סופי לאהבה  הוביל את דודו באף, שלב אחרי שלב, מהצלחה, להצלחה כשממלכתו היגיע לשיא הרייטינג  51%, אחוז, חצי מהמדינה, שלושה מיליון צופים, צפו בו בערב ההכתרה שלו.

ואז, במטה קסם תוך ארבע שנים קוצצה ממלכתו, מרייטינג דו-ספרתי לחד, הוא הפך להיות מובטל טלוויזיה. ללא ממלכתו ואהבת הקהל, נתגלה בו חור גדול, כלי של מחסור ענק, אותו ניסה למלא ללא הצלחה בנקמה אכזרית ביד שהאכילה אותו, מעסיקיו מערוצי הטלוויזיה השונים.

לא היה אף אחד לידו שיכוון אותו, שיסביר לו, שהכול היה מתוכנן לפרטי פרטים, שהשאיפה לפסגה, ההגעה, והירידה ממנה נועדה ליצור בו כלי כה גדול ששום אישה, קהל אוהב או רייטינג לא יוכלו למלא לעולם. לא היה מי שיסביר לו שהיוצר של כל התהליך “אין עוד מלבדו”, יצר בו את החסר ובו זמנית נתן לו גם את המילוי, “בראתי יצר רע -אגו (אני חושב רק על עצמי) בראתי תורת תבלין (יצירת קשר חדש בין אנשים שאינו מבוסס על ניצול).

קוראים לזה אהבה, אהבת חברים, קשר המבוסס על השפעה, ולא על דאגה לעצמי. לא היו באמת חברים, לא הייתה לו קבוצה תומכת, ולכן הוא נפגש רק עם עצמו, ושם לא היה לו עם מי לדבר.

אך כל זה לא היה לשווא

בתקופת המעצר התעוררה בו הנקודה שבלב, כל מי שחושב על התאבדות, היגיע למצב בו הוא שואל את עצמו “מה הטעם בחיי” זו נקודה קטנה המתגלה בתוך המרחב של הריקות שנותרה בו  אחרי הצניחה הגדולה.

שם, בפעם הראשונה פגש טופז את נשמתו (הנקודה שבלב), אך עדיין לא היה בו הכוח לטפל בה, להגדיל אותה למלוא מימדיו של הכלי למילוי, שיצר רצונו לקבל לעצמו.

אבל יש תקווה, יש סיכוי שבסיבוב הבא יתחיל מנקודת זו.