פעם, לפני המון שנים, השתתפתי ביום עיון שעניינו ילדים, אימוץ וכו'. אחת הדוברות הייתה פקידת סעד שסיפרה על מצוקתם של ילדים מסורבי אימוץ. כאלה שהוריהם המתעללים והמסוכנים לילדים מתעקשים על אחזקתם במוסדות אך מסרבים למוסרם לאימוץ. הם מנהלים קרבות אין קץ ועד שהתהליך המשפטי מסתיים הילדים הללו גדולים מדי ואין מי שיאמצם.

אני, כרגיל 'מחרב מסיבות ' שכמותי הרמתי יד ושאלתי 'למה אינכן פונות למשפחות חד מיניות? הרי כל משפחה אוהבת עדיפה על 'מחסני הילדים' הללו הכורעים תחת העומס. 40 ילדים על מטפלת אחת העושה עבודת קודש אך קצרה ידה. אז הייתי מעורב בפרוייקט  שיזמתי עם ילדיי לתמיכה ב'בית הילד'. מעון לילדים כאלה שעמד היכן שהיום עומד בניין משרדי הממשלה בקפלן. מול מה שהיה אז בי"ח הקריה ז"ל. ידעתי על מה אני מדבר ממקור ראשון.

הדיון הסתיים וכולנו המשכנו הלאה את חיינו השלוים.

אחרי כשנה . טלפון 'שלום. אתה אבי? כן. אתה אמרת בדיון שכדאי לפנות למשפחות חד מיניות כדי לאמץ ילדים? כן. עבר זמן רב אבל זה נשמע כמוני. בטח אמרתי. אני עדיין חושב כך' 'בוא ל'מקום אחר'. בית לנוער מנותק ולחסרי בית ביהודה הלוי בת"א'.

אמרו לי אז באתי.

בבניין ישן שהיה בעבר הרחוק בניין בתי המשפט בת"א. קומה ג'. דלתות ברזל עבות סוגרות את הכניסה. 'למה אתם סוגרים את הילדים ככה?' 'לא. אנחנו לא סוגרים את הילדים שלא יצאו החוצה. אנחנו מגינים עליהם ממי שמנסים להכנס פנימה'.

יום ששי. ארוחת ערב. מסביב לשולחן כמה נערים ונערות. כל אחד סיפור קורע לב אחר.

הציגו לי את רוני. בן 15.5. 

רוני שלמד בבית ספר תיכון בקש פגישה עם יועצת בית הספר. 'אסור שתספרי להורים שלי שנפגשנו' 'בודאי שלא. זה ברור' 'יש לי פנטזיות על בנים. אולי אני הומו. אני לא ממש בטוח. זה מציק לי ומפריע לי בלימודים'. קבעו להפגש שוב.

רוני סיים את יום הלימודים והלך לביתו. ובבית? בבית המתינה לו אמו הזועמת 'הומו? לא אצלי בבית!' היא גרשה את רוני מן הבית ועד שהגיע לחצר הבית, ראה את חפציו מתעופפים מחלון הקומה הרביעית. הילד התקשר לאביו 'אנחנו עושים מה שאמא אומרת ואם אמא אומרת שזה רע. זה רע'. הילד נשאר ברחוב.

וכאן קורים וקוראות יקרים מתחיל החידון שלנו: (מוזיקה............אורות מרצדים.... בין הפותרים נכונה יוגרל שבוע נופש בקריביים או סיור לילי בניידת של על"ם - מה שיבוא קודם)

שקט באולפן:

1. מה מקצועה של האם?

2.מה מקצועו של האב?

3. באיזו עיר/שכונה  התגוררה משפחתו האוהבת של רוני?

לא ולא. אין זוכים בחידון. האם אינה עולה חדשה, חסרת השכלה, אנאלפבתית פרימיטיבית אלא יועצת חינוכית הממונה על יועצות בית ספר (וכי למה התקשרה יועצת בית הספר לדווח לקולגה?)

לא ולא. האב אינו אדם קשה יום שירד מנכסיו. בן כפר גס רוח ובור גמור אלא עורך דין מצליח, חבר מרכז מפלגה ידוע. 'פעיל ציבור' אעל'ק.

והשכונה? צפונבונית לעילא ולעילא.

שלושה חודשים הסתובב הילד ברחוב. חי בחדרי מדרגות. קיבץ נדבות. הוכה. כמעט נאנס. נמס בגשם. עף ברוח.

לקחנו אותו לביתנו. ילדינו היו אז בני 20 ו-17 וקיבלו אותו בזרועות פתוחות. במאמץ רב חזר רוני לבית הספר שבו למד בני.

אנחנו, למודי נסיון לגבי הפנטזיה שכולנו, הומואים פדופילים מפתי ילדים בחושך, התעקשנו שהוריו של רוני יבואו לביתנו לאשר את האומנה.

הגיע היום המיוחל. דאגתי שרוני לא יהיה בבית באותו ערב. ילדינו ישבו על המדרגות לקומה השניה. הגיע אמו של רוני.

'לא חשוב לי בכלל. אם היה חולה בסרטן או מת הייתי מקבלת סימפטיה מן הסביבה. מה עכשיו? מה אסביר לכולם? למשפחה? לחברים? בן הומו? לא אצלי. לא אכפת לי מה יקרה אתו ואל תספרו לי'. יכולתי לשמוע את דמעותיהם של ילדי על המדרגות.

מאותו יום החלו הצרות. ככל שקרבנו את רוני, ניסה הוא להתרחק. הוא עשה כל מה שאסור. הוא היה מעורב בתאונת אופנוע. עישן בלי סוף. השתכר. לא חזר הביתה.ככל שאנו היינו 'טובים' יותר היה הוא 'רע' יותר. 'אינכם מבינים?' שאלה העובדת הסוציאלית שטיפלה בנו 'אתם מאיימים על הקשר שלו עם אמו והוא קיבל החלטה לשוב אליה ויהי מה'

בוקר אחד התעוררנו בבהלה. מרוץ לקומה התחתונה גילה את רוני עומד במטבח אפוף להבות ועשן.

כינסנו פגישה דחופה. גם אמא של רוני באה 'הבן שלך יחזור אליך חי או מת. הוא עושה את הכל כדי שזה יקרה ואם הוא לא חוזר הביתה מיד הוא יחזור בארון'. הגברת משכה כתף.

רוני חזר אחרי תקופה לבית אבא-אמא. התנאי היה ניתוק כל קשר עמנו. הומואים אחרי הכל  'לא אצלי'. הוא נשר מבית ספר ונעלם.

פגשתי אותו ברחוב אחרי מספר שנים. לא שרת בצבא. נראה דהוי. מחוק. גר עם אמא-אבא.

 'זה מה שיכולתי' אמר בעצב רב.