כרגע סיימתי לצפות בסרט מדהים המבוסס על סיפור אמיתי.

סיפורו של מורה מחונן לו תסמונת טורט, המתבטאת בטיקים לא נשלטים הקשורים לאיזה שהוא עיצוב נוירולוגי. הסרט מתרכז בסבל שעבר בגלל בורות חברתית.

הסבל העיקרי היה בבית הספר כמובן, שכאשר היה עושה קולות משונים, המורים שלחו אותו לחדר המנהל ועל זה שהיה מוקצה בקרב התלמידים האחרים מחמת המיאוס על זה בכלל אין מה לדבר.

חדרי המנהלים היו בעצם חדרי בורות גורפת שגרמה לאמו להלחם בחירוף נפש על הכרה בכך שהילד לא עושה דברים בכוונה.

אני רוצה לספר לכם על קטע מרגש במיוחד.

הילד המרתק הזה, שהתגלה כאישיות סוחפת מגיע לחטיבה והנה כהרגלו בשניות הוא עורך הכרות עם מנהל בית הספר, למה? כי למורים קשה עם צלילי הרקע הלא רצוניים, מה גם שהם בטוחים שזה מכוון כמרבית האנשים איתם הוא נפגש.

כך בבדידות מזהרת מגיע הילד לחדר המנהל "התורן".

זה מתחיל ממש ממש לא מבטיח המפגש הזה שלהם.

המנהל מביט בו במבט נוקב ושואל אותו האם הוא מתכוון להגיע לקונצרט הבית ספרי.

הילד הלא יודע מראש שהמנהל מצפה שלא יגיע ולא יפריע והוא עונה שלא.

משהו מוזר קורה באותו רגע.

המנהל מבקש ממנו להגיע.

כן זה נראה כקטסטורפה, זה מריח כקטסטרופה ובדיוק באותו רגע שזה עומד להפוך לקטסטרופה בהתגלמותה, הרגע בו לאחר קונצרט רווי "צלילי רקע" לא רצוניים, המנהל קורא לילד לעלות לבמה, הדופק עולה לי...כן הוא עולה.

הילד מובך קשות ועולה מושפל לבמה.

ואז זה מתרחש...המנהל מתחיל לשאול אותו:

"אתה עושה את זה בכוונה?" הילד מסביר שלא ומסביר שזה הטורט..

ואז שואל המנהל: "מה אתה היית רוצה שנעשה כולנו, התלמידים ואנחנו בכדי לעזור לך?"

והילד עונה: "אני רוצה שתקבלו אותי כפי שאני!"

המנהל מחייך אליו ואומר לו שהוא היה נפלא ובעת הירידה מהבמה זוכה הילד לראשונה בחייו באהבה חובקת מקרב כלל התלמידים בבית הספר שעד אז תפסו אותו כמופרע.

זהו הסיפור של ילד הטורט, זה הסיפור של כל ילד שיש לו איכויות אחרות, זה הסיפור האישי שלנו.

כשהוצאתי את בני מן החינוך המיוחד כי חשבתי ששילוב נכון בכיתה רגילה יקדמוהו לשחקים, איש לא חשב שהשמיים לא יהוו כל גבול.

בכיתה ז' שוב נחפש את הפתרון המתאים, אך בינתיים עוד יומיים בני עולה לכיתה ה' בכיתה רגילה, מלווה בסייעת שכבר ממזמן לא צמודה אליו, אלא רק ממרכזת אותו פה ושם.

ועדיין, כל שנה מערכת החינוך עושה ככל יכולתה לגרום לנו ולבית הספר להתעייף על ידי הכלי האלים ביותר שקיים: הבירוקרטיה.

אנו עוברים אין ספור ועדות ובקשות לאיבחונים מעודכנים (כאילו שיש דבר כזה של העלמות השונות) והכל בכדי אולי לגרום לנו להבין שאנו לא במקום הנכון.

אבל המציאות הנפלאה של בני תופחת על פני מערכת החינוך והיא נאלצת להשאיר אותנו בין שורותיה ובין שורות בית ספר בלתי נתפס בגדלותו ובגדלות צוותו, שמרים אותנו כבר חמש שנים על מגש הכסף.

אם תראו את בני, לא תאמינו שפעם חיי בעולם מבוצר, היום הוא שב לשם כשהוא מתעייף מאיתנו..הוא צודק דרך אגב, אנחנו כל כך מייגעים אנשים עם יכולות אדירות כשלו.

אך הוא מתמודד איתנו נפלא והוא חינך מערכת שלמה, שיש דברים שעליהם לא מתווכחים.

הפוסט הזה מוקדש באהבה לאיש יקר בן 11 אוטוטו שלימד אותנו, שצדק מנצח לפעמים, גם אם יש לו מחיר וגם אם עליו צריך להלחם לא פעם.

בינתיים את הגשר הזה אנו חוצים, למדנו להביט רק למרחק נגיעה וכל צעד הוא ניצחון.

מה יהיה בעוד שנתיים? למי איכפת? אנחנו בתהליך סלילה, בסוף מזה תמיד יוצא כביש והוא הדרך לשינויי הדרך.