בשיעורי הרישום בבצלאל, שיעורים שהיו גורמים לי לצרבת איומה ונוראה בימי חמישי בין השעות תשע לאחת מידי שבוע, ושהייתי זוכר אותם כטראומה איומה ונוראה אלמלא אותם חמישה שבועות בהם היתה לנו מודל עירום שאי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים (ושבגללה מורה אחד זרק אותי בסופו של דבר מהכתה, כי הוא טען שאני מביט בה "כמו סוטה"), שהשאירה לי מלבד אצבעות מפוחמות גם זכרון מתוק, בכל מקרה - באותם שיעורים מלמדים אותך לעצום עין אחת ולהתרחק מכן הציור עד שאתה נתקל בגבך בקיר שבקצה האולם, ואז חוזר למקום, וכל זאת כדי להתבונן במעשה ידיך - ובאותה עת גם בך עצמך - ולקבל מושג לאן הולכים הדברים.

כך בדיוק אני מוכרח להתרחק לרגע עכשיו כדי לקבל קצת פרספקטיבה.

ארבעה חודשים כבר שלא יצאתי מתל אביב. אתמול בבוקר, בשעה שפסעתי בשדרה, הרגשתי שעוד רגע איהפך לאחד הפירות האלה של הפיקוס שנכנסים למטיילים בשדרה בין הסנדל וכף הרגל ונמעכים שם להנאתם בצעד הבא.

ולא שאיכפת לי להיות פרי של פיקוס. אבל הרגשתי שמיד אחרי שאיהפך לאחד גם אדרוך על עצמי, וזה כבר נראה לי יותר מדי.

אז הבנתי שעלי לפסוע כמה פסיעות לאחור. לא משהו דרמטי, תיכף אשוב.

אבל מה שזה אומר בעיקר, זה שלא אשב בלילה ליד מחשב, ולפיכך כולכם משוחררים למהלך סוף השבוע הזה מהצורך לקראו פוסט חדש.

אבל אל תיכנסו לאופוריה, אני אחזור בשבוע הבא.

שבת שלום.