יומיים לפני שטסה הם נסעו לטייל. טיול אחרון, טיול פרידה. היו להם טיולים יפים יותר מזה האחרון, זכורים יותר. ואולי בעצם לא, כי הרי כל טיול פרידה הופך, מעצם קיומו ככזה להיות גם השונה מכולם, הזכור מכולם. היפה מכולם.
למרות שלא תכננו כך לקחה אותם המכונית אל אותם אזורי קסם בהם הסתובבו כבר פעמים רבות בעבר, אך הפעם הכול נראה היה שונה, למרות שלמעשה נותר דומה. הפעם הייתה מלחמה.
ככל שנסעו והתקרבו ניתן היה לחוש באוויר המשנה את צבעיו ובשקט המשנה את צליליו.  המסלולים בנתיב הנסיעה שלהם היו כמעט ריקים מרכבים. רק בנתיב הנגדי נראו שיירות שעשו דרכם אל הדרום הבטוח. לרגע היססו וחשבו להסתובב ולחזור אך בכל זאת המשיכו, כאילו ומגנט קוטבי עצום היה קורא אותם אליו, מהפנט אותם במשיכתו הבלתי מוסברת.
הם נאלצו לחזור מעט על עקבותיהם כיוון שלפתע היא חשה ברעב מציק ורצתה בכל מחיר לעצור אצל אנשי הר העצים ולאכול מלחמם החמים, כפי שעשו פעמים כה רבות בעבר. הפעם, כשישבו בין האורנים נדמה היה כי הטעם ערב לחיכה יותר מאי פעם.
הגבעות המיוערות נפתחו לשדות עמקים רחבי ידיים. שאון מטוסי קרב מילא את השמיים הכחולים והרוגעים שמעליהם.  א-א-א-א- אחכה לך בשדות, הזמר שר ברדיו והשיר הזה שהיה חדש לאוזניה שעשע אותה. היא צחקה בכל פעם שהזמר היה מאריך את האלף. כשהחלו החדשות היא כבתה את הרדיו. אבל זה חשוב לדעת מה קורה כרגע, אנחנו נוסעים לשם! הוא ניסה למחות. אם אנחנו נשמע הרי שנקשור את עצמנו לכל זה, היא השיבה לו. אבל אם נהיה מנותקים הרי שהכל יחלוף מעלינו מבלי לגעת. כמו תמיד, דברה בקול בוטח והוא העדיף לנהוג כדבריה למרות שלא תמיד הסכים עמם.
ככל שהתקדמו בנסיעה הלכו ההרים וגבהו והמלחמה הלכה וקרבה והנה תיכף תעטוף אותם באצבעותיה הרכות, בדיוק כפי שההרים עוטפים בעדינותם הנצחית. זוג מסוקים צבאיים עשו דרכם חזרה ולרגע נדמו כזוג ציפורים נודדות הנמלטות מאימת הכפור אל ארצות הדרום החמימות.  
הם הגיעו אל העיירה הקטנה שעל שפת האגם הרוגע. עד כה הייתה מחוץ לענן המלחמה. רחוקה מדי. השדות שהקיפו אותה מאופק עד אופק היו צהובים ויבשים למראה. 
בפעם הקודמת בה בקרו כאן, לפני חודשים מספר, היו אותם השדות ירוקים והיא בקשה אז לראות את הבית בו התגוררה לזמן מה פעם, לפני שנים, כאשר רק הגיעה לארץ. במשך זמן רב הם הסתובבו אז ברחובות עד אשר  לבסוף מצאו את מבוקשה והיא הצביעה לכיוונם של כמה בתי שיכון ישנים, שם גרה. ולפני שעזבו היא דרשה להיכנס אל קברו של חכם קדוש, אשר לצד הציור שלו בכניסה היה ציור של קדוש נוסף, זקנו לבן ועיניו משרות שלווה, והיא שמחה אז לגלות כי אותו זקן קדוש ועתיק מופיע גם על גבי חפץ מיוחד אותו קנתה פעם, מבלי לדעת כי בו מדובר. ושם, בתוך מתחם הקבר היה רק אדם אחד מבוגר שעמד והתפלל והיא נכנסה בצד השני, עצמה את עיניה ואת כפות ידיה הצמודות קירבה לליבה. הוא נותר בחוץ והביט אל שניהם ואז הביט אליו בחזרה אותו מתפלל מבוגר, חייך אליו והניד בראשו. כשיצאו משם הוא סיפר לה על המתפלל כי ידע שהיא אוהבת את הסימניות הארעית הזו, אוהבת לגלף בה פירושים משלה, כפי שהוא נוהג לעשות בדרכו שלו. כששמעה על כך בקשה לחזור אל מתחם הקבר ולבקש מאותו מתפלל כי יברכה אך כשחזרו נעלם המתפלל כלא היה וגם בכך היא ראתה כמובן סימן. 
כעת, בקיץ הבוער הזה הם בקשו רק לחלוף במהירות על פני העיר אך הוא טעה מעט  והם הגיעו אל רחוב קטן שנסגר על ידי המשטרה והוא התבדח ושאל אם נחת כאן טיל.  לבסוף הגיע אל הכביש הסמוך לאגם והם יצאו מהעיר והמשיכו לכיוון צפון.
בחלקו העליון של האגם, ממש על שפתו, עצרו ונכנסו אל מנזר שקט. פרחי נוי צבעוניים עיטרו את ערוגותיו ושריגי גפנים עבותים השתלשלו מהכלונסאות שכיסו את שביליו. השביל הראשי הוביל ממש עד מעל מי האגם ועל מעקה האבן שלו ניצבו מספר טווסים. כשחלפו לידם היא קדה קלות בפניהם, מחויכת, והם, אולי כאות הערכה, התעופפו בכבדות ונחתו למטה על שפת המים.

הם נתקלו באחד מעובדי המקום, לבוש בגלימתו השחורה, והיא אזרה אומץ וביקשה את ברכתו ובעל הגלימה אכן מילא את בקשתה והמשיך לדרכו.
 הוא קיבל אז טלפון מקרובים ששאלו אותו היכן בדיוק הוא נמצא וכשהשיב הם סיפרו כי העיירה, שבה עברו לפני כן, הותקפה לפני זמן קצר.

אך כאן, במנזר המבודד, עדיין שלטה דממת המים והרוח והאבן.
הם נגשו אל ברז מים אשר יצא מתוך פנים מפוסלות באבן של אישה קדושה. המים היו קרירים למגע ולאחר ששתו היא בקשה להניח מטבע מעל האבן כאות תודה למקום הזה, אשר פתח שעריו בפניהם. לאחר מכן חזרו לרכבם והמשיכו צפונה.
היא בקשה לטבול במי הנהר הקדוש אשר מימיו הצלולים נשפכו אל האגם הזה. אמרה לו כי היא חייבת לעשות זאת לפני שתעזוב. הכביש הצר עשה את דרכו בין שדות יבשים, בתוך נוף סלעי ועזוב. גדרות ועליהן סימני מוקשים ליוו את הכביש והפרידו בינו ובין מרחבי השדות שמעבר. הרחק משם, על אחד ההרים שממערב להם, ניתן היה לראות עשן מיתמר לשמיים כתוצאה מפגיעה. לרגע אחד הפכו תמרות העשן המבודד ההוא לאציליות כל כך, לרגע אחד נדמו כמנסות להעביר להם מסר סודי ועתיק, כפי שהיו מעבירים בימים קדומים.
לבסוף עברו בגשר חורק, עשוי עץ וברזל, שניצב מעל הנהר בו בקשו לטבול. אך הגשר היה גבוה מעל המים הגועשים ולא ניתן היה לרדת אליהם. הם חצו ברגל את הגשר אשר נרעד תחתיהם, כמו נבנה בארץ שבטית ורחוקה. לא רחוק משם היה שער קטן בגדר התיל. לא פתח, לא דלת אלא מוט ברזל מקומר שבהתהוותו יצר שער ממשי אשר הוביל אל סבך עצים ושיחים ובתווך זורם לו יובל מים קטן, אשר כנראה עשה את דרכו במורד הגדה אל עבר הנהר. הם חלצו את נעליהם וטבלו את רגליהם בפלג הזה. היה זה יום לוהט ומהביל ומי השלגים הקרים והכה נעימים היו ערבים למגע, בדיוק כמו המים שזרמו מפיה של הקדושה. הם התיישבו, הרטיבו את פניהם ואפילו טעמו מעט מהמים. אומנם לא טבלתי בנהר הקדוש עצמו, היא אמרה בחיוך, אבל גם המים האלו קדושים כי הם הרי זורמים אליו. יותר מכך  כמעט ולא נאמר בינם דבר. אולי כי כבר לא היה יותר מה לומר. אולי כי כבר לא היה צורך יותר לומר. רק להבין.

המים הקרירים הזכירו לו כיצד כמה ימים לפני כן, בעת ששוטטו בעיר הגדולה, והיא תרה אחר בגדים זולים עבור נסיעתה, הם הגיעו אל הגן הגדול שבלב העיר, אשר במרכזו היתה בריכה גדולה ובתוכה מזרקה וגם דגי זהב לרוב. באחת מדפנות הבריכה עלו המים על גדותיהם ונשפכו החוצה. לפתע הם הבחינו כי ביחד עם המים יצאו גם דגיגים רבים שהתאספו באחת מהשלוליות שנוצרו על אדמת הגן. ללא היסוס היא החלה לנסות ולתפוס את הדגיגים, תחילה בידיה ולאחר מכן בעזרת כלי שמצאה. בתחילה הוא ניסה להניע אותה מלעשות כן בנימוק שזה חסר טעם אך לאחר מכן הוא הצטרף אליה וביחד הצליחו להחזיר את כל הדגיגים האובדים, בזה אחר זה, אל מי הבריכה.    
ומהפלג הקטן  הם המשיכו בנסיעתם. הוא ביקש להמשיך עם הכביש המתפתל אך היא רצתה לפנות אל דרך עפר. הדרך הובילה אל אתר שיט נטוש, מלבד אדם צעיר אחד שעבד שם. הם ירדו מהרכב ושאלו אותו האם המקום פתוח והבחור השיב להם בקול נחמד כי האתר סגור כבר מספר ימים, מאז שהחלה המלחמה. צורת הדיבור שלו העידה כי בעיני רבים הוא יחשב עתה כאויב אך הוא חייך אליהם כאשר ספרו לו מהיכן הגיעו ולשם מה. הוא השיב להם כי ניתן לרדת מכאן ברגל אל הנהר, אותו נהר קדוש שאליו יצאו ואחריו חפשו. הם הודו לו ועשו את דרכם למטה. כלב מעורב ועזוב, שכנראה היה מתגורר שם, הצטרף אליהם בשמחה. כעת, משכולם עזבו, הם היו הרי חבריו היחידים.  הם ירדו אל מי הנהר השקטים.  והנה, כמו מתוך המים, עלה ונפתח בפניהם קסם מתוק, ושעתם היפה ביותר החלה.