בתחילה היא רק הפשילה את מכנסיה כיוון שמי הנהר היו קרים עד מאוד. הוא ישב לצד המים וטבל בהם את רגליו בשעה שהביט בה צועדת באיטיות אל תוך המים.  הכלב העזוב, חברם החדש למסע, נכנס גם הוא אל תוך המים כשהוא מתיז אותם סביבו וגורם לה לצרוח מצחוק. אך כעבור זמן קצר היא יצאה החוצה ואז הסירה כליל את בגדיה ושוב צעדה באיטיות אל תוך המים, גופה הערום סומר מהקור וחיוך של אושר על פניה.
קולות מרוחקים של פיצוצים נשמעו בזה אחר זה והוא נדרך קלות אך היא הלכה באיטיות מקודשת במי השלגים, ידיה מורמות מעט ועיניה עצומות בשלווה. ולפני שיצאה היא אף העזה וטבלה לרגע קצר את כל כולה בתוך הנהר, מתמסרת למימיו הקפואים, נותנת לו לעטוף אותה בקרירותו החמימה, ובבת אחת ולרגע אחד נדמה היה כל זה לטקס היטהרות גדול, שבו היא, והוא, ואולי גם כל אותן נשמות תועות, נשמות יפות, גם אלו שעתידות להילקח, בזו אחר זו, כל כך בקרוב, וגם אלו שתיוותרנה, כולם הופכים ונהיים למעטה אחיד, מזוכך וקריר למגע, נהר קדוש אחד של אושר ושלווה, שאף סכר או כל מלחמה אינם יכולים לו.
לפני שחזרו אל הרכב הם טיילו מעט לאורך הגדה, הכלב העזוב מלווה אותם. בין עצי האקליפטוס ניצבו להם בשקט שני שוורים, בודדים גם הם והיא קדה להם בחיוך, כפי שעשתה כשפגשה בטווסים.
כאשר חזרו למעלה כבר לא ראו את הבחור שקיבל את פניהם כשהגיעו אבל במקומו קבלו אותם עוד כלבה וכלב, חבריו של הכלב שליווה אותם בעת הטבילה. הם לטפו אותם וחיבקו אותם והכלבים מצדם קפצו עליהם בשמחה ילדותית כמסרבים לתת להם לעזוב. היא חבקה אותם שוב והתפללה לשלומם ולבסוף הם נכנסו בחזרה אל הרכב ונסעו משם, כאשר שלושת הכלבים רצים אחר הרכב, מבקשים להשיגם, עד שלבסוף נעצרו במקומם, מביטים במבט אילם על אלו שלשעה קלה היו לחבריהם היחידים, מביטים אל הרכב ההולך ומתרחק ונעלם בין השדות.
הכבישים היו כמעט ושוממים, מלבד ניידות לרוב וכשבקשה ממנו לעצור בצד הדרך, ויצאה החוצה אל מטע אגסים שהיה שם כדי לקטוף כמה, עצרה לידם ניידת כזו ואחד השוטרים שבפנים שאל אותו למעשיהם והורה לו בסבר פנים רציני שיקרא לה לחזור מהר אל הרכב כי אין זו השעה למעשים שכאלו. היא חזרה וחייכה אל השוטר הרציני ואף חשבה להציע לו את אחד האגסים שקטפה אך הניידת כבר המשיכה בדרכה הלאה. 
כעת הם כבר החלו במסעם חזרה דרומה, נכנסים וחודרים אל תוך ההרים הגבוהים. בהר הראשון שמעליהם נראה עוד עשן פגיעה מיתמר, או שמא היה זה אותו אחד שראו אז, הפעם נראה היה קרוב הרבה יותר, ממש מלמעלה, תמרות הסוד שלו הולכים ונבלעים במרחבי השמיים שמעל ההר, מתמזגים ונעלמים בהם לתמיד.
וההר הפגוע מלווה אותם במבטו הקדמוני, השותק, והנה הם כבר נבלעים בארץ ההרים והואדיות, חולפים על פניה של עיר ההרים העתיקה שכבר בקרו בה, פעם, בחורף אחד, כשמעטה לבנבן ומושלג כיסה את גגותיה, והיא בקשה כי ילכו בעקבותיו של איש זקן שעבר על פניהם ולו זקן ארוך ולבן כמו השלג שסביבם ואשר נדמה היה בעיניה לקדוש. הם צעדו אחריו והיא בקשה לגשת אליו אך לבסוף לא עשתה זאת. הם ישבו אז בין עצי הגן הישן שבפסגת העיר והשקיפו על הכל- גגות האבן, השלג הרך, ההרים הבלתי נגמרים והרוח באה ושרקה בינות לעצים ולטפה ברכות את העיר והריה.
כעת הוא עוד לא ידע זאת אך ביומה האחרון של המלחמה הוא ימצא את עצמו בעיר הזו, מסייע לתושביה  הנצורים, ובשעתה האחרונה ממש, כאשר שמש הבוקר תזרח ותאיר את ההרים שסביב והנה גם הקולות הרועמים, הממלאים בהדיהם את כל אותם הרים תיכף יגוועו וידמו, והשקט יחזור אל ההרים ויעטפם בגלימתו הלבנה, יצא הוא אל מתחת לאדמה, היכן שישנו הוא וחבריו כאן במהלך הלילה ויביט אל ארץ ההרים הזו ואל השטחים השחורים הגדולים הפוצעים את נוף יערותיה וגם דמותה שלה תחלוף ותעבור מולו. 
אך עדיין אז, באותו טיול אחרון, הכבישים היו כמעט ריקים ונדמה היה כי כל ההרים האלו, כמו הנהר הקדוש, רק שלהם הם. והם כלל לא ידעו באותה שעה כי על כל אותם אזורים על פניהם חלפו בדרכם חזרה, בכל אותם הרים ועמקים, ערים עתיקות וחדשות, ניחתו באותן שעות, באותו יום פרידה, פגיעות מעשנות, כפי שיהיה לכל אורכה של המלחמה הזו. והם באמת חשו מנותקים מהכל, כאילו ובועה בלתי נראית הייתה מקיפה אותם ומפרידה בינם לבין כל ההתרחשויות, ורק הם וההרים שמעליהם והשקט הגדול שסביבם ישנם. ועצי היערות שנתמשכו לאורך ההרים למרחקי מרחקים, אשר רבים מהם עתידים להעלות באש המלחמה בימים ובשבועות הקרובים, להפוך לאודים יבשים ומעלי עשן,  הביטו עליהם כאשר חלפו, כמו מבקשים גם הם להיפרד ממנה, בענווה אצילית ודוממת.       
וכשירדו מן ההרים אל  העמק ונסעו לאורכו הוא יכול היה להצביע לעבר הרכס הצפוני שמעליהם, לעבר הנקודה הזעירה בה היה המקום המופלא אותו גילה ובו התגורר לזמן מה בפעם הקודמת בה עזבה, אז מתוך כוונה לחזור, וכשחזרה אף הספיקה להיות עמו במקום הזה לכמה ימים, לספוג את מגעו, לחוש את קסמיו. אותו מקום ממנו ניתן לעמוד על הסלעים ולהביט למטה אל העמק הזה, ואל כל ארץ ההרים הדוממה הזו שסביב, עד אל הים המרוחק. אותו מקום המכיל בתוכו ילדי הרים, מלאי חיות פנימית וחופש.
מאוחר יותר במהלך המלחמה, לאחר שהיא כבר תעזוב בשנית, הפעם כנראה מבלי לחזור, הוא ימצא את עצמו שב אל המקום האהוב והנשכח הזה לראשונה מאז עזבו, מתהלך בין שביליו, סופג בשנית את מגעו וחש בקסמיו. הוא לא יצליח להסביר זאת אך דבר מה בלתי מובן ימשוך אותו שוב ושוב, מדי שבוע, אל מקומות מופלאים אלו, דווקא בתקופה שכזו, אולי משום שמרחבי הפלא האלו נצרבו בו כה עמוק, מאז הכיר אותה, ודווקא כעת הוא חש כי עליו להיות עמם, בם ובתוכם.
בפעם הזו יהיה המקום עזוב ונטוש, ואת צחוקם של ילדי ההרים, שעזבו גם הם, יחליפו יללות צופרים וקולות רועמים של אש ודם ועשן. הוא יתהלך בין שביליו, מאפשר לאותו מגע וקסם להתעורר מחדש וליד בית הילדים הסגור, הוא יביט אל הדשא, יקשיב לאוושת העצים ולפתע שוב ישמע את צחוקם העליז, והוא יכתוב להם בקצרה, לילדי ההרים שלו, על גבי חתיכת נייר ויצמיד אותה אל דלת המועדון.
אך כעת, בטיול הפרידה הזה שלו ושלה, כאשר המשיכו בנסיעתם דרומה ועברו בתוכה של עיר ההר והים, היכן שפעם, לפני זמנים כה רבים, לקח הוא אותה בליל ירח קסום אחד אל קצה ההר, שם, מעל הגנים והמקדש המואר ניתן להשקיף אל אורותיה הדוממים והנעים, הנראים כאלפי גחליליות, ואל המפרץ הגדול ואל כל ארץ ההרים. וכעת, בטיול הפרידה הזה, שהתקרב גם הוא אל סיומו, הם חלפו ועברו במהירות על פניה של העיר הזו שדממה בשקט מאיים. ותוך כדי, היא נשמה מהחלון במלוא ריאותיה ואמרה לו כי היא מסוגלת לחוש בנשימתה ריח מיוחד, ניחוח שכמותו לא חשה מזה שנים רבות. רק כשעזבה את מקום הולדתה והגיעה לכאן, כך ספרה לו כעת,  הייתה חשה בריח המיוחד והמתקתק הזה באוויר שליווה אותה בכל התקופה הראשונה בה חייתה בארץ הזו, בין עיירת האגם בה התגוררה ואליה הגיעו בתחילת מסעם זה, מסעם האחרון, ובין עיר ההר והים, אליה הייתה מגיעה גם אז, לפני שנים, וממנה הם מסיימים כעת את טיולם בארץ הקסם הבוערת הזו, מסיימים את מסעם הארוך ביחד, יומיים לפני שתעזוב. 
ואת דרכם חזרה דרומה ליווה הים השקט, הים החם והמבין, שמש הקיץ אשר חדלה מלבעור עומדת להישטף בין גליו הקרירים ולכל אורך הדרך היא הביטה אל הים, נפרדת גם ממנו בחיוך שליו, ואולי בעצם, כמו העצים הדוממים, היה זה הוא שנפרד ממנה.

וגם לכאן, אל עיר הים וההר הוא יחזור לזמן קצר, לאחר שכבר תעזוב. בתיה הפגועים ואנשיה המפוחדים מחכים בדממה מאיימת ליללה הבאה. השמש תתחיל לשקוע והוא יפסע באיטיות ברחובה הראשי והעתיק, זה המוביל אל הגנים והמקדש. זו תהיה שעת רגיעה, שעת הפוגה ושלווה והגנים, המקדש, הבתים המסוגננים ואותם אלו שיצאו לטיול של שקיעה ואפילו השמש עצמה, יראו כולם נינוחים. הוא יצעד לאורך הבתים, רוח המפרץ מלטפת את הכל, ובידיו דפי סיפור שכתב פעם על אהבות קדומות, אהבות שכמו השקט שבין המלחמות, היו ואינם ואולי ישובו ואולי לא.
פשוט להמתין, ללא תזזית, ללא מאוויים, כמעט ללא הוויה, כך יזכיר לו הדובר הנשכח שבסיפור וחיוך קטנטן יעלה על פניו. הוא יחלוף על פניו של בית קפה שנפתח לשעה קלה ועובדים צעירים ועובדות צעירות, בבגדים יפים, מנקים בין שולחנותיו.
התענג על הבדידות, אהוב את הגעגועים, חוש בהם, למד אותם ואל תדאג... צעירה זהובת שיער תחלוף על פניו ותביט בו במבט מכשף. מישהי תשב על מרפסת ביתה ותניח גם היא לשלווה הפלאית הזו לחדור אל תוכה.
...השלווה כבר טמונה בתוכם, ההשלמה כבר מצויה בגרעין הווייתם.
ולאחר מכן הוא יעלה ברכבו אל מעלה הגנים, אל קצה ההר, היכן שעמדו אז, לפני שנים וירח במלואו מביט בם. השמש כבר תבלע בים החמים והחשיכה תעלה ותבוא ותעטוף אף היא. גם שם יהיו כמה מטיילים, אשר כמוהו אינם נותנים לאימת המלחמה להיבלע בתוכם, מביטים כמוהו אל אורות הגחלילית הרבים, אל רכות הים, אל ארץ ההרים. והוא ישוב וישקע בדפים שבידיו.
למד להמתין את עצמך, את ישותך, בדיוק כפי שיער עצים מפוחם שנשרף יודע להמתין לעלה הירוק הראשון שיצמח מתוכו. בדממה הוא ממתין, במתינות אינסופית, סופות החורף מכרסמות בו ורוחות הקיץ החמות מצהיבות את אפרו, וכך עוד חורף ועוד קיץ, מסתיו אל סתיו ומאביב אל אביב, גזעיו וענפיו הצרובים ממתינים.
ולכמה רגעים בודדים, לפני שיסע מכאן בחזרה אל ביתו הרחוק, הוא ישוב ויחוש באותה קדושה בלתי נראית, מחבקת אותו ואת כל אשר סביבו, את האנשים המפוחדים, את האורות המרצדים, את הים ואת ארץ ההרים.
המתן להם כי בסופו של דבר הם ישובו, כי כל אחד מאיתנו טבעי לו שישוב לבסוף אל הגרעין ממנו צמח, שונה אומנם, בוגר יותר, מבין יותר, אבל תמיד שב.

http://www.youtube.com/watch?v=Jxwgphrc3R4