תמיד הייתי שמנמונת. תינוקת שמנמונת, ילדה שמנמונת, נערה שמנמונת. בת 15 התחלתי לעשות דיאטות כדי להיות רזה. התחלתי עם שומרי משקל ורזיתי 11 ק"ג (!) אפילו הצלחתי לשמור על ההישג לתקופה קצרה ומאושרת, אבל אחר כך, בזחילה אטית, חזרו אלי כל הקילוגרמים. כך הצטרפתי למיליוני נשים בעולם המסתובבות במעגל קסמים מרושע של דיאטה –> ירידה במשקל –> השמנה –> דיאטה וחוזר חלילה עם הרבה רגשות אשם ותחושת כשלון כבונוס. ניסיתי הכול: הפרדתי פחמימות וחלבונים, אכלתי רק כרוב, רק אבטיח, רק אורז. גם אטקינס וסאות' ביץ' קיבלו תקופת ניסיון ועדיין לא הבנתי שדיאטות פשוט לא עובדות. ההיפך: האמנתי שהדיאטה עובדת וזו רק אני שאשמה בכישלון. ואז, תוך כדי חיפוש אחר משהו אחר, הגעתי לקבוצה שהציעה גישה אחרת לנושא: לא ספירת קלוריות ותפריטים אלא הבנה מה משמעות האוכל והמשקל עבורי. שם נזרעו הזרעים למודל הסדנה לפיו אני עובדת היום. במקביל, יצאתי למסע של שינוי מבחינה מקצועית. לאחר שעבדתי כרוקחת עשרים שנה, מהם חמש כמנהלת פיתוח עסקי בחברת תרופות, פניתי ללימודי התרבות, ההיסטוריה והפילוסופיה של סין, יפן והודו והמשכתי ללימודי M.A. בבריאות הוליסטית. במשך שנה חקרתי את הגישות ההוליסטיות שנבדקו במחקרים ונמצאו כיעילות בשינוי הרגלי אכילה. זה היה נושא התיזה שכתבתי לצורך קבלת התואר. מצאתי שבעזרת מדיטציה, דמיון מודרך, אכילה מודעת ניתן לשנות את הגישה לאוכל. בניתי סדנה המורכבת משנים עשר מפגשים, בהם לומדים לחדד את ההקשבה לגוף, להבדיל בין רעב ושובע, לזהות רעב אמוציונאלי ורעב פיזיולוגי. בוגרות הסדנה גילו שהן יכולות ליהנות מאוכל, ללא רגשות אשם. איך קורה הפלא הזה? אם תתבוננו בתינוק אוכל, תראו שזה פשוט מאוד: התינוק אוכל כשהוא רעב, אבל ברגע שהוא שבע אין כוח בעולם שיגרום לו להמשיך לאכול. כלומר, המנגנון של איתותי רעב ושובע קיים אצל כולנו, רק שבמשך השנים רעשים אחרים כיסו עליו וטשטשו אותו עד שהפסקנו להיות קשובים אליו. בעזרת תרגול של התבוננות מודעת - נוצר מחדש החיבור לקול הפנימי הזה. מתוך שקט והקשבה אפשר לבחור מתי לאכול, מה לאכול, כמה לאכול. בלי רגשי אשם, בלי "מותר" ו"אסור", בלי "נכון" ו"לא נכון" ובלי אף אחד שמכתיב לך מה לאכול, כי רק את והגוף שלך יודעים בדיוק מה את צריכה ורוצה. |