(אפרים קישון, נקמתו המתוקה של פיקאסו - צלילה לתוך ביצת האמנות המודרנית)
משרדי נמצא כמעט מול מוזיאון תל אביב לאמנות. כאשר נחה עלי הרוח אני מבקר במוזיאון, בדרך לבית המשפט הסמוך, כדי להתפעל מאותם מוקיונים מוכשרים היכולים לקשקש קשקוש חסר משמעות על בד, ולזכות בניתוח מעמיק של מבקרי אמנות אנינים, המנתחים כל משיכת מכחול סתמית ביראת כבוד על פני עשרות עמודים.
כדי להיות הוגן - לא אביא כאן את האמנות המודרנית בקצוות שלה (=הצבת בד ריק למשל, או קריעת שני קרעים בקנבס), אלא אמנות "סטנדרטית" יותר - שזוכה לביקורת מעמיקה בקישור הבא (לא מומלץ לשתות בזמן שקוראים - אתם עשויים להיחנק מצחוק):
למי שאין כח לקרוא את כל הניתוח המבריק, מוזמן למשל להציץ בציור השלישי מלמעלה, ובטסקסט הבא: "מה שנראה לכאורה עבודה צבעונית מאוד עליזה, מתגלה במבט ארוך וקרוב יותר כציור מלא עצבות ותוגה. הכתם השחור שכמעט לא נראה בין הצבעים החזקים הופך פתאום לאמירה העיקרית של הציור".
ואללה? אולי יש בזה משהו, אבל אני הייתי מתמצת את ניתוח הציור והביקורת עליו גם יחד - לשתי מילים: "קשקוש בלבוש".
מי שרוצה לקשקש - שיקשקש, ומי שרוצה להלל את הקשקוש - שיהלל. אל תצפו ממני להשתתף בחגיגה הביזארית הזו.
|