אנחנו נפגשים רק פעמיים שלוש בשבוע.

הוא יוצא עם אחרות.

אני יוצאת עם אחרים.

לפעמים הוא מזיין אחרות, ולפעמים אני מזיינת אחרים.

 אבל בסופו של יום, בסופו של דייט, תמיד אנחנו שם – ניצבים זה מול זו, עם ניצוץ בעיניים, עם תשוקה בלתי נשלטת,

כבר עברה שנה מאז שהכרנו, ועדיין התשוקה הזאת לא נגמרת.

אני עומדת מולך בשמלה ירוקה ונקודות לבנות,   

אתה תופס אותי ומנשק אותי, כמעט בולע אותי.   

אתה לא יודע מה לתפוס קודם, את מה לנשק קודם,   

 אתה ממהר להפשיט אותי,  

כי התגעגעת...   

כי אתה רוצה להזכיר לי שאני שייכת לך  

 ולא לבחור שיצאתי איתו לאחרונה,  

אתה מלא בזעם,  

מנסה לפרוק אותו לתוכי. 

ויש לנו תקשורת ואינטימיות, ושיחות על ספרים ועל היסטוריה ועל אנשים

ואנחנו אוהבים לצאת לשתות ביחד, ולאכול ביחד, ויש רוגע ושלווה.

ותמיד מעניין, גם כששותקים, גם כשסתם מתרפקים זה על זו ורואים טלויזיה.

או כשאנחנו קוראים, כל אחד קורא את הספר שלו, אבל מידי פעם אחד מאיתנו מקריא לשני קטע יפה, וככה אנחנו קוראים יחד משתפים, ממליצים, משוחחים.   

אתה לא נרגע,  

אתה משכיב אותי על הבטן,  

 ושוב נכנס לתוכי,  

הזעם הזה לא שכך,  

כמה זה מרגיז אותך לדעת שהייתי עם מישהו אחר,  

 כמה זה חשוב לך לבעול אותי,  

כמו מנסה להזכיר לי למי אני שייכת.