דודו טופז התרגל במשך שנים ארוכות שהתקשורת עוסקת בו, הוא התרגל לחיות באור הזרקורים לא רק כשהיה בשידור, אלא גם כשהתחתן למשל על פסגת המצדה. אבל לרצון למשוך את 15 דקות התהילה של אנדי וורהול על פני כמה עשורים, יש מחיר. אם אתה רוצה להיות מתחת לאור הזרקורים, אתה צריך להיות מוכן לכך שאותם זרקורים יאירו גם כשלא תהיה מעוניין בכך.

בדיוק כפי שטופז היה 'מלך הביצה' כשהתוכניות שלו גרפו רייטינג חסר תקדים, כך הוא המשיך לעניין את הכתבים והצלמים גם כששבר את משקפיו של מבקר הטלביזיה מאיר שניצר או נשך את כתפה של כוכבת הטלנובלות נטליה אוריירו. אגב, גם פריצתו של טופז למרכז הבמה התקשורתית לא לוותה בקונוטציות חיוביות לאחר מה שכונה "פליטת הפה" המפורסמת שלו כשקרא לתומכי הליכוד צ'חצ'חים בעצרת בחירות בשנת 1981. אלו הם כללי המשחק: העין הציבורית פקוחה תמיד, והיא תראה אותך בשיאך ובשפלך.

הנקודה המרכזית היא, שעם כל הכבוד למתרחש בתקשורת, מעבר למסכי הטלוויזיה והמחשב ודפי העיתונים, יש גם מציאות. גם מה שנראה כתסריט מושלם לסדרת מתח, כשהוא קורה באמת, יש לו השלכות. כשדמות בסדרה שולחת מישהו להרביץ למישהו אחר, בסוף יום הצילומים כולם מתחבקים ומתנשקים. כשדמות בעולם האמיתי משלמת למישהו כדי שירביץ למישהו אחר, בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה בתא המעצר.

בכל הסיפור הזה יש מידה לא קטנה של צדק פואטי, מאחר ועד כמה שניתן לשפוט, הסיבה שהניעה את טופז ליזום את ההתקפות על אנשי התקשורת אבי ניר ושירה מרגלית, הייתה שהם מנעו ממנו לחזור אל מרכז הבמה התקשורתית. אז הנה, דודו עשה את מה שעשה (לכאורה כמובן...), ואפילו הצליח למעלה מהמשוער: הוא חזר להיות הדמות המדוברת ביותר, חזר אל אור הזרקורים, ואם ניתן היה לזמן מישהו מהעולם הבא לתוכניות אירוח, הוא ללא ספק היה מחוזר היום כפי שלא היה מעולם. 

פורסם ב-nrg.co.il ב-24 לאוגוסט 2009