הכרנו בצבא.

שירות צבאי משמים הפך את שתינו לחברות הכי טובות.

העברנו ימים שלמים בספירת נקודות על הקיר. אני לא חושבת שיש חוויה שיכולה לגבש יותר מזו.

סיפרנו הכל אחת לשניה. דיברנו כל יום שעות בטלפון. כאילו 8 השעות המטכ"ליות לא הספיקו.

התבגרנו ביחד.

האהבות הגדולות, הפרידות הכואבות. דומה שהכרנו אחת את השנייה כפי שאף אחד אחר לא הכיר אותנו.

המוות של אביה לאחר מחלה ממושכת, הפיגוע שאני עברתי. הגורל שקשר אותנו כל כך חזק וצפוף.

חשבנו שזה לנצח. תכננו תוכניות משותפות לעתיד.

ההתדרדרות החלה עם גירושיה, שנה בלבד לאחר החתונה.

היא הפכה שבר כלי מריר, ולי היה קשה להתמודד עם המצב שהתמשך והתמשך.

פתאום נכנסו לחברות ביננו אלמנטים שמעולם לא היו בה.

התקפי קנאה מטורפים שלה, ביקורתיות קשה, וחוסר סבלנות.

חשבתי שזה יעבור.

ככל שעבר הזמן התעייפתי. גם לי היו את ההתמודדויות שלי, והתקשתי להיות שם כל הזמן בשבילה.

גם אני הייתי זקוקה לכתף.

התרחקתי.

מאוד.

כפי שמעולם לא חשבתי שיקרה.

היא ניסתה להחזיר את המצב לקדמותו, אבל כבר לא הייתי מעוניינת בכך.

הייתי זקוקה לזמן לעצמי. להתנתק, להתרחק, לנשום.

עברו שנתיים.

אצלה העניינים קצת נרגעו. גם אצלי.

מצבי הרוח שלה כבר נראו פחות מאיימים.

גיששנו את דרכנו בחזרה.

עברה שנה תמימה, עד שבאמת הצלחנו להתקרב. וגם אז, מתוך המון חוסר אמון וחשדנות הדדית.

אתמול היא צלצלה אלי.

ביקשה שנפגש.

הסכמתי .

 הבנתי כי לא סתם היא מבקשת.

ושם, על כוס קפה במושבה הגרמנית, היא פתחה לי, שוב, את ליבה.

ושוב זה הרגיש לי כמו פעם.

כשדברים נאמרו מהלב.

כשהכאב היה כאב, ולא התקפה.

כשאוזנה הייתה באמת כרוייה לשמוע את דעתי, ולקבל קצת תמיכה.

זה הרגיש מדהים, נכון ומשמח.

שמחתי שהיא עשתה את הצעד הראשון, כי אני לא העזתי.

שמחתי שהיא באה כמו שהיא, וללא מגננות.

ושמחתי, שהייתי שם בשבילה.

ואז, בעודי מקשיבה לה, חשבתי על ההיסטוריה המשותפת שלנו.

חשבתי על כל מה שעברנו ב14 השנים האחרונות.

חשבתי כמה היא הייתה חסרה לי בשנים האחרונות.

חשבתי על כל הרגעים המשותפים - על הצחוק, על הבכי.

חשבתי שבשנים ששנאתי את עצמי, הרחקתי אותה. אולי בגלל שאנחנו כל כך דומות.

התבוננתי בה, בדרך שהיא עשתה, והתגאתי בה. היא עברה כל כך הרבה.

ואז התבוננתי על עצמי, וחייכתי, כי גם אני עברתי כל כך הרבה.

התקשתי להתעלם מן העובדה כי אמנם בנפרד, אך שתינו עברנו מסלול מאוד דומה.

ובנקודה משותפת במעגלים של שתינו נפגשנו שוב.

ועתה, רב המשותף על השונה. וכל כך הרבה דברים שליליים נזנחו בדרך.

חייכתי כי הבנתי, שמה שחשבנו על חברות ונצח הוא כנראה נכון.