פרשת שכר המנהלים מסוקרת בעיתון TheMarker במהלך השבועות האחרונים. על אף הטון הביקורתי כלפי השכר השערורייתי של הנהלת בנק הפועלים (הסמן הימני, תרתי משמע), נדמה כי TheMarker לא מצליח להשתחרר מתפישת העולם הימנית-חברתית המאפיינת אותו. במקום להציג עמדה חדה ונוקבת, סיפקו איתן אבריאל (איך חבורת המנהלים דואגת לעצמה, 5.4.06), וגיא רולניק (הידידים של אולמרט יכולים לספר לו על כסף, 24.4) מאמרים שניתנים לפרשנות אמביוולנטית ואף לשמש כאליבי למר נחמה, מר זיו וחבר מרעיהם.

  ראוי להקדים ולומר, כי מר נחמה ומר זיו אינם היחידים בסדום, אך כמנהיגי בנק הפועלים בהחלט ניתן לראותם כמייצגים של התופעה, ואולי אף כיוצריה הראשיים?! כן, יש לחדד כי שחיתותם אינה שקולה לשחיתות השלטונית שפשתה כאן (ע"ע הפוליטיקאים) ואינה במובן של עבירה על ספר החוקים. עם זאת, לדידי גם שחיתותם של אלה וגם של אלה חייבת להתנוסס בראש חוצות - ובראש ובראשונה בכותרות המאמרים של המתיימרים להנהיג את העיתון הכלכלי המוביל בישראל.

שכר של 33 מיליון שקל לשנה זהו לטעמי פשע מוסרי. נקודה. לא יועילו ההסברים והצידוקים, לרבות אלה הכרוכים ברווח החד פעמי הגדול שהשיג הבנק בעסקת סיגניצ'ר. גם ההתנצלות הרפה בדבר "סטייה מן הרצוי" אין בה די. מה היה נחמה אומר למנהל עסקים בבנק שהיה מפסיד כמה מיליוני שקלים, בשעה שזה היה מנמק זאת בטעות חד פעמית: "סטייה מן הרצוי" שלא תישנה?

במקרה של בנק הפועלים העוול המוסרי זועק ביתר שאת: ראשית, בל נשכח שאך לא מכבר השיקו קמפיין פיטורין מתוקשר במהלכו פוטרו כ-800 עובדים (חלקם מסורים ומקצועיים!) בתואנה שהבנק "חייב להתייעל" (כמה עובדים יכלו להישאר לו מר זיו לבדו היה מסתפק "רק" ב- 10 מיליון שקל?); שנית, בנק הפועלים פועל בזירה בה התחרות מוגבלת ולכן מפיק הוא רווחים מונופוליסטים על גב הציבור הרחב, ובפרט משקי הבית והעסקים הקטנים (בנק הפועלים אף משמש במקרים רבים "מוביל שוק" ומשפיע על כלל הציבור ולא רק על לקוחותיו); שלישית, בחברה מוסרית לא ניתן לקבל כי אלפי פקידי בנק זוטרים, העובדים במשרה מלאה, ישתכרו שכר מינימום (כ-45,000 שקל בשנה), בעוד עלות שכר המנכ"ל היא פי 750 מכך!

אני מאמין גדול בכלכלת השוק ובעקרונות התחרות החופשית. גיא רולניק בהחלט צודק שחיונית המלחמה במונופולים, אולם, הערבוב הזה רק מעמעם את המסר - 33 מיליון שקל לשנה למנכ"ל בנק זהו פשע מוסרי. בלי אבל ובלי מאידך גיסא. בין כלכלת השוק לתופעת השכר אין ולא כלום. הם לוקחים כי הם יכולים ולא בגלל שמגיע להם, וטיעון "התמריץ" הוא זריית חול בעיניים. בסופו של יום, מנכ"ל בנק אינו גיל שויד, שבגאונותו יצר ערך יש מאין והשכיל אף לקבל בגינו דולרים איתם סיפק מקומות עבודה. מנכ"ל בנק הוא רק מנהל את הכסף של כולנו כאן, וישנם מספיק מנהלים מוכשרים ומצוינים שישמחו לנהל בנק מסחרי אף תמורת שכר "צנוע" של כמה מיליוני שקל בשנה.

איתן אבריאל במאמרו הקשה לגבי החלופה בדבר התעשרותה של שרי אריסון על פני מר זיו - זו לא החלופה! לבעלי המניות אין זכות (מוסרית) לשלם שכר מושחת שכזה, אדרבא - לו כה נדיבים הם, יתכבדו נא ויחילו מדיניות עמלות יותר אנושית, יימנעו מפיטורין בלתי הכרחיים, או אף יקלו את מדיניות הקצאת האשראי לעסקים קטנים ובכך יתרמו לצמיחה במשק (ושלא ינפנפו בתרומותיהם שהפכו חשודות בעיני באשר משמשות הן כעלה תאנה). כמו כן, גב' אריסון היא רק בעלת מניות אחת בבנק - לו היתה כאן תרבות ראויה, היא היתה נזהרת מלפגוע בבעלי המניות הקטנים שוודאי לא נהנים משכרם של נחמה, זיו וכו'.

הציבור צריך לתבוע את עלבונו. בסופו של יום כולנו חיים כאן, העשיר והעני. לא צריך להיות סוציאליסט - ואני לא - על מנת להבין שנחצה כאן קו אדום. אם "להיות ראשון זה מחייב", לפחות מוסרית, אז כל לקוח של הבנק, וכל בעל מניות קטן צריך לומר לעצמו - אני ראשון לעזוב.

הערת סיום: למובילי הדעה דוגמת רולניק ואבריאל ישנו כאן תפקיד חשוב - אל תרפו מהנושא, הציעו פתרונות. למשל, מדוע לא ישנו את מדרגות המס ויחילו מדרגות גבוהות של 70%, 80% ואף 90% על רמות השכר של האלפיון העליון?

הכותב, כיום איש עסקים פרטי, שירת עד לאחרונה במסגרת משרד האוצר וכן שימש בעברו כעו"ד ברשות ההגבלים העסקיים.