כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    תחילת הפרדסנות העברית בכפר סומייל

    2 תגובות   יום שישי , 28/8/09, 17:01

    כאשר עוברים ברחוב איבן גבירול בתל אביב, רובינו לא שמים לב לקיר התמך והצמחיה הסבוכה הנמצאים בצידו המזרחי של הרחוב, בין רחוב ארלוזורוב לרחוב ז'בוטינסקי.  הקיר והצמחיה מסתירים את שרידי הכפר סומייל, שבו גם החלה הפרדסנות העברית.

    ראשיתו של הסיפור הוא בעירה מזריטש, שבאוקראינה, בשנות השמונים המוקדמות של המאה התשע עשרה.  באותה עירה חי יהודי עשיר בשם  דב דוד פלמן, ולו שתי בורסקאות (מפעלים לעיבוד עורות) מצליחות.  פלמן היה ציוני, וכאשר שליח של הסניף המקומי של חיבת ציון הפליג לארץ ישראל על מנת לבדוק אפשרות לקניית אדמה עבור ציוני העיירה, החליט פלמן להצטרף אליו, על חשבונו, ולבדוק אפשרות של קניית קרקע עבורו.  שניהם מצאו את מבוקשם, ובעוד השליח של חיבת ציון קנה אדמה בעמק החולה (עליה הוקמה לאחר זמן קצר המושבה יסוד המעלה), קנה דוד פלמן מגרש גדול בכפר סומייל.

    פלמן חזר למזריטש, חיסל את עסקיו, אך השאיר חלק מכספו בידי קרוביו, ובשנת 1884,עלה לארץ כאשר אליו הצטרפו אישתו, שרה – איטה, שבעת ילדיהם, אמו, משרתת גויה שלא רצתה לעזוב את המשפחה, שוחט ומלמד לילדים.  כל השיירה המכובדת הזאת התיישבה באדמה שקנה אבי המשפחה, בכפר סומייל.   ערביי הכפר הופתעו מהתושבים החדשים, אך מהר מאוד נרקמו ביניהם יחסים חמים.  שייך הכפר, מוחמד אבו ג'ברא לקח את המתיישבים החדשים תחת חסותם, ואף החל ללמדם כיצד לטעת פרדס.  וכך, בלב הכפר הערבי, הקימה לעצמה משפחת פלמן אחוזה קטנה, שזכתה לכינוי "באיארת חוו'ג'ה דוד".  בנוסף לפרדס (שמוקם באיזור בו היום נמצא קניון גן העיר), גדלו בחצר ביתם גינת ירק ומספר תרנגולות.  אולם קשיי החיים החלו לתת במהרה את אותותיהם.  מספר חודשים לאחר שנטעו את הפרדס, התייבש דב דוד, שלא היה מורגל בשמש הישראלית.  אשתו, שרה איטה, הובילה אותו לרופא ביפו, שטעה באבחנתו, וחשב שמדובר בקדחת.  הוא הלעיט את דב דוד האומלל בחינין, ולאחר מספר שבועות של סבל, נפטר אבי המשפחה.  שבועיים לאחר מכן מתה ביתו הקטנה, בת השנה מקדחת.

    הקהילה היהודית ביפו החלה ללחוץ על שרה איטה שתעזוב את הכפר, ותחזור למזריטש.  איש לא ציפה מהאלמנה המטופלת בשבעה ילדים שתמשיך את מפעלו של בעלה, ובודאי שאיש לא האמין שהיא מסוגלת לכך.  אולם שרה איטה החליטה להמשיך בטיפוח הפרדס, ויהי מה.  וכך היא בעזרת שני בניה הגדולים המשיכו  בעבודות המשק.  לעומת זאת, המלמד שעלה עימם ארצה עזב את הכפר כל עוד נפשו בו, ושרה איטה נאלצה לשכור רבנים מקומיים שילמדו את ילדיה.

    לאחר עוד מספר חודשים, המשרתת שבאה עימם לארץ וילדה נוספת נפטרו.  הפרדס עצמו עדין לא הניב פרי, וכספה של שרה איטה הלך ואזל. היא ביקשה ממשפחתה שתשלח את הכסף שבעלה, דב דוד, השאיר במזריטש.  כאשר גם כסף זה אזל, היא מכרה את תכשיטיה, ולבסוף, כאשר כלו כל הקיצין, נאלצה שרה איטה לבקש עזרה מהברון רוטשילד, שהורה להעניק לה שלוש מאות פראנקים.

    באותה תקופה קשה, סייע להם השייך אבו ג'ברא, שהמשיך להגן עליהם, גם לאחר מות דב דוד.  באחד הבקרים גילתה שרה איטה שבמהלך הלילה נגנב אוכף מחצר ביתה.  אבו ג'ברא הורה להחזיר את האוכף, ולמחרת בבוקר הוא נמצא במקום ממנו הוא נלקח לילה אחד מוקדם יותר.

    לאחר חמש שנים, סוף סוף נתן  הפרדס פרי.  הפירות נארזו, ונשלחו לנמל יפו, אך האריזה הבלתי מקצועית פגעה בפירות, והפדיון הכספי היה נמוך בהתאם.  למרות המכה הכלכלית, שרה איטה לא נשברה.  סוף סוף הפרדס נותן פרי, ואת הטעויות ניתן יהיה לתקן בשנה הבאה.  ואכן, לאחר שנה הצליחה שרה איטה למכור את הפרי ולקיים את עצמה.  יעברו עוד מספר שנים, ושרה איטה תדהים את אנשי הברון בהחזירה את 300 הפראנקים שנתן לה, כאשר נזקקה להם.

    בשנת 1889 נטעו הפרדסים הראשונים של פתח תקוה.  ההרכבות נקנות מהפרדס ששמו הרשמי נקרא גינת דוד, על שם דב דוד פלמן.  שנתיים לאחר מכן הבן הבכור, אהרון לייב חיבר את הספר המקצועי הראשון בעברית על גידול פרדסים "מעין גנים".

    כאשר בניה של שרה איטה התחתנו, היא ערכה חתונות גדולות בביתם שבכפר סומייל.  לצד כליזמרים וחוגגים יהודים מיפו, רוקדים ערביי הכפר דבקה, ולצד הכיבוד האשכנזי מוגשים גם פיתות שנאפו בטבון גדול.  אולם החתונה מתחילה לסמל את עזיבת הכפר על ידי משפחת פלמן.  נשות הבנים לא מעוניינות לגור במקום מרוחק, ומצליחות לשכנע את הבנים לעבור לנווה צדק.  שרה איטה, כעת בשנות החמישים לחייה, מחליטה גם היא לעקור לנווה צדק, אך ממשיכה לעבוד את הפרדס.  היא גם נוהגת לרכב על חמור לכפר סומייל, ולבקר את שכניה לשעבר, שאיתם קשרה ידידות אמיצה.

    אנו עוברים לפסח של שנת 1917.  הבריטים מתקדמים מדרום הארץ לצפונה, והתורכים מוציאים צו גרוש ליהודים במושבות יהודה ובתל אביב.  בני משפחת פלמן, אורזים את דברי הערך שלהם, ומעבירים אותם לכפר סומייל, לידיו של השייך אבו ג'ברא, ששמר עליהם עד לשובם לנוה צדק, לאחר תום המלחמה.

    עם החזרה לנוה צדק, ממשיכה המשפחה לעבוד את הפרדס, אך הפעם באמצעות פועלים שכירים.  בשנת 1936 נמכר הפרדס לצורך בנייה.  שרה איטה הולכת למקום שהיה לבית במשך שנים ארוכות, מצטלמת על רקע האחוזה ונפרדת ממנה.  לאחר מספר חודשים היא נפטרה, ונקברה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור.  להלוויתה באו ותיקי הפרדסנים בישובים היהודים, שזכרו כיצד למדה אותם שרה איטה את מלאכת הפרדסנות.  בשל המרד הערבי הגדול חששו אנשי סומייל לבוא להלוויה, אולם הם דאגו לשלוח בחשאי שליחים לשבעה, ולהביע את צערם ואת תנחומיהם למשפחתה העניפה של שרה איטה.

    עוד מספר מילים על הכפר סומייל.  לצערי,לא הצלחתי לגלות את ראשיתו של הכפר סומייל.  בתקופת מגורי משפחת פלמן בכפר, ניסו עוד שתי משפחות יהודיות להתיישב בו, אך נטשו אותו במהרה.  בשנות הארבעים התגוררו בכפר גם יהודים ששכרו דירות או חדרים מהתושבים הערבים.  במהלך מלחמת העצמאות ברחו התושבים הערבים של הכפר.  לאחר המלחמה החלו יהודים לפלוש לבתים הנטושים.  חלק מהפולשים היו השוכרים שפשוט המשיכו לגור במקום מבלי לשלם שכר דירה, חלקם גם "התפשטו" מהחדר או הקומה אותה שכרו במקור, לשאר חלקי הבניין.  אחרים היו יהודים שאיבדו בעצמם את ביתם, ובאין פתרון אחר, פלשו לבתים נטושים בסומייל.  היו גם עולים שיושבו במקום על ידי מדינת ישראל.  בשנות החמישים רשם האפוטרופוס על נכסי נפקדים את שטח הכפר על שם מדינת ישראל, ולאחר מכן החל להעביר את הקרקע על שם גופים ואנשים שונים, בהליך בעייתי.  חלק מהקרקעות ניתן בחינם או כמעט בחינם  למקורבים.  בחלק מהמקרים התעלמו מהעובדה שהבתים אינם נטושים, אלא מתגוררות בהם משפחות יהודיות, בחלק מהמקרים נרשמו הערות בטאבו המעידות על חזקה או זכות כזאת או אחרת של הדיירים.  התוצאה היא מחלוקות משפטיות קשות על הבעלות והזכויות על הקרקע.  כך צאצאי משפחות שגרים במקום משנות הארבעים, נדרשים להוכיח שיש להם זכויות או חזקה על הקרקע.  בעיות משפטיות אלה, הם שגרמו לכך שלמרות המיקום המבטיח, במקום טרם נבנו מגדלים.

    בידיעה שפורסמה באמצע יולי, סופר שאושרה תוכנית לבניית מגדל בן 40 קומות בשטח סומייל, ומסביבו עוד מספר מבנים בני 12 קומות.  אבן הנגף בתוכניות אלו הוא כמובן שאלת פנוי ופצוי התושבים, שכאמור חלקם מתגורר במקום עשרות שנים.  כך הפך מתחם סומייל, מכפר ערבי שלו המוקף פרדסים, לנכס נדל"ני לוהט בלב תל אביב, ולשדה קרב בין תושבים לחברות נדל"ן.  אין ספק שמימוש התוכנית, יחסל את השריד האחרון לכפר, ואיתו את הזכרון הן של הכפר עצמו והן של סיפורה של משפחת פלמן.

    בתמונה הראשונה ניתן לראות את סומייל מצומת הרחובות איבן גבירול וארלוזורב.  התמונה צולמה לכיוון צפון.  אין ספק שהעוברים ברחוב, כלל לא יכולים לראות מבעד לקיר התמך והצמחיה העבותה.

    התמונה השניה נלקחה מוויקפדיה, מהערך רחוב איבן גבירול.  ניתן לראות את סומייל הנראית כגיבוב בתים נמוכים, לעומת הבניה מסביב, המורכבת מרבי קומות ומתוכננת יותר.

    התמונה השלישית היא אחוזת הקבר של משפחת פלמן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור.  במקום קבורים בני שלושה דורות של המשפחה:  הסבתא שרה איטה, הבן חיים פלמן, הבת ברכה זינגר לבית פלמן והנכד אהרון לייב פלמן.  בבסיס המבנה המחפה על ארבעת הקברים מצויה כתובת לזכר אבי המשפחה, שנפטר בדמי ימיו:  "דב דוד פלמן עלה ממזריטש בתרמ"ב ונטע בסומל, כעת בגבולות תל-אביב את הפרדס העברי הראשון.  בשנת עבודתו הראשונה מת.  אלמנתו שרה איטה פלמן אז בת 27 ומטופלת בילדים קטנים לא עזבה את המקום והמשיכה במפעל החלוצי של בעלה".   
    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/8/09 19:02:

      חידשת לי
      לא מכירה את הסיפור
      בפעם הבאה שאהיה באזור אלך לראות
        29/8/09 11:27:


      שמחה שהבאת את הסיפור כאן שלצד מיתוס: תל אביב צמחה מהחולות ( כן ,היו שם חולות אבל לא רק...)

      יכירו האנשים פרק בהיסטוריה של תל אביב שלא כל כך ידוע ומדובר