צומת הכוחנות פרק ב
אם נברר את מהותה של התחושה הרגשית בצומת הכוחנות נגלה, כי היא בלתי מציאותית בעליל.מאיפה שואב אדם השראה לצעוק על עובדיו, להשפיל את מנהליו, ולנהל אורך חיים ראוותני,כאילו אין מחר. השוהה בצומת הכוחנות מתמכר למשק כנפי הרוח, ומנפח סביבו בועה של כבוד.הבועה שלו מורכבת מ- 80% כבוד ומ- 20% עניין. וזו היא בעצם בועת אכילס של הקריירה הפרטית שלו. כמו שפריס ידעלכוון את חיצו לעקבו של יריבו, סביר להניח שיהיה מי שידע לנצל את תורפת בועתו שלהשוהה בצומת, לכוון אליה , ולדרדר אותו למרגלות ההר הראשון מתגעגע אל פסגת הקריירה ממנה הידרדר.
בועת אכילס, הטעונה בשמונים אחוזי כבוד ורק 20% עניין, מתקיימת מכוח הצהרה. הצהרה רגשית פנימית לגמרי, פרי דמיונו המתעתע של הלכוד בה . ממנה הוא שואב כוחות המצמיחים את מידותיו לגודל מיתולוגי: "מגיע לי" !!! כי (וזוהי ההצהרה הסמויה): "השר חייב לי" , המנכ"לאוהב אותי", "אני מנהל מקצועי", " אני מלחהארץ", "אני התעשייה הישראלית", "לא יפטרו אותי לעולם","אני מעל החוק", "קטן עלי" , "אי אפשרבלעדי" ועוד כהנה וכהנה. הלכוד בבועה לא יודה בהצהרה שלו בריש גלי, אך היא קיימת במלוא עוזה, והיא זו המחוללת את התנהגותו המאוסה.
מה מקור ההצהרה מגיע לי' ? התשובה לכך דורשת פעילות של איסוף מידע פורמאלי ולא פורמאלי. חשוב להבין שהדיוק בניסוח ההצהרה הוא המפתח לדיוק בפגיעה ובהנעת כדור השלג שיביא להפלתו של שוכן צומת הכוחנות.
כשניסחנו את ההצהרה? הגענו לשלב הלפני אחרון. עכשיו מוטל עלינו לגבש את החומר,שיעמוד מול ההצהרה ויטיל בה ספק מוחלט. אפשר להיזכר במנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת רבין, שנהג בצורה אופיינית לאנשי צומת הכוחנות. ההצהרה שלו, שהתבררה מתוך ראיונות בעיתונים וככה, "רבין חייב לי" הוא הגדיר את נאמנותו לרבין כהליכה אחריו בארץ לא זרועה. לא רחק היום שראש הממשלה נאלץ להתעמת עם חומר שבמהותו הציג את השאלה – האם לאיש כזה אתה חייב ? מנהלים כללים מוצאים את עצמם מחוץ למערכת בגלל פרשת אהבים עם מזכירה.מזכירות בכירות נפרדות מתפקידן כי בחשו בקדרות לתועלת אנשי שלומן ועוד ברוב המקרים שריון השררה נסדק באופן בלתי הפיך.
האם יש דרך להמנע מהתפחת בועת התורפה שלצומת הכוחנות. איריס בתגובתה לפוסט הקודם הציעה את החרדתיים ככאלה שלא יגיעו לצומת.דרך אחרת להתמודד עם ההכרה הפרטית שהגענו לפסגה הראשונה, או השניה של הקריירה שלנו.לזהות על ידי מספר שאלות אינטימיות, מסוג השאלות שאנו שואלים את עצמנו מעת לעת, האם אנחנו דיירי כבוד בצומת הכוחנות, ואם כן, להסיק את המסקנות ולשנות את דרכנו . כמה שאלות נבחרות יוכלו להועיל: האם אנו תופסים את העשייה סביבנו כמובנת מאליה ? האם הכל מגיע לנו? האם ברור לנו שהסביבה חייבת לענות על שאלותינו? האם הקפה מגיע לשולחן בבקרו של יום, הוא אחד מחוקי הטבע , והאם כל המשימותה מוטלות על הכפופים לנו הן עניין שבשגרה ורק במקרה של טעות בביצוע נדרשת התערבות מחנכת מבחינתנו? האם הנסיעה במכונית שווה את ניקור העיניים ? והאם אנחנו בכלל מקשיבים למה שאומרים לנו, או שאנחנו יודעים את כל התשובות? האם הכל מעייף מעצבן ומקומם ?האם אנחנו רואים את הפסגה הבאה, או שהאופק נקי לגמרי? האם יש לנו בכלל כוח לטפוס נוסף ?
|