לתחביב ולאהבה הגדולה שלי לציור ולצבע אבל... כל הזמן יש לי הרגשה שאני לעולם לא אצליח שלא אקבל הכרה , גם אדם חכם אך בודד חוכמתו מתנדפת לרוח לא משאירה תו וסימן לא שובל לא זכר. אומנם הציורים שלי תלויים ועומדים אבל תמיד יש הרגשה שהם לא מספיק טובים שהם מידי דומים אחד לשני שהם לא באמת נובעים ממקום של תודעה אחרת , כזו שעומדת בזכות אמיתותה לא כזו מועתקת , קראתי היום במדור תרבות על ציר בשם אודי דונובן(לא בטוח השם) והתרשמתי מהאדם. אמנם לחלוטין בעל נטיות ויצר להרס עצמי .ציר אקסטרימיסט ,שותה אלכוהול למכביר מחובר לקישקה שלו. הולך עם התחושה השחורה והאפלה )(לפי ציוריו) עד הסוף מצייר גולגלות דם עצמות וכו'. מצייר נפלא הגיע בזכות הטוטליות שלו להכרה בגילו 39 ומדבר ללא הרף על אבוד עצמי מוות וסוף. אמן כזה גורם לי להרהר עלי כמציירת עד כמה אני לא נוגעת באמת בסבל שלי , אני פשוט משתתקת , לא יורדת אפילו לסטודיו לצייר סתם יושבת ובוהה לא יודעת אפילו במה, בטלויזיה. בחלון , בריק.אני רוצה לרדת ולצייר אך לא יכולה אין לי מה לצייר אין לי מה לספר על מה לדבר , אני מציירת "יפה" אבל זה לא מספיק. כמו פה בקפה כשרון הכתיבה ה"יפה" אינו מספיק וכאשר מישהו כותב מתוך איזה משהו אמיתי היולי הוא פשוט נוגע או נוגעת וגוררת אחריה קהל של אורחים שבאים לצפות, לקרוא , להגיב .זה פשוט ננפלא לראות איך הדבר עובד בכל תחום מחיינו . האמת נוגעת ולא תמיד בטוח שהיא שווה את המחיר כדי להוציא אותה החוצה. |