לא בטוח שכולם יאהבו חלק מהפוסט הזה...

הגעתי לקפה לפני זמן לא רב,

נפרדתי מחברה וחיפשתי את עצמי.

מצאתי שבקפה יש הרבה מאוד מכורים/ות לוירטואליות,

פיתחו מין תורת הוירטואליות, וירטואולוגיה.

מבלי להיכנס להכללות,

גיליתי "וירטואולוגים" עם אלפי כוכבים ומאות חברים,

אני מודה שבהתחלה די קינאתי ורצתי לראות האם קראו את מה שכתבתי,

וכן, גם את מצב הכוכבים שקיבלתי,

התחלתי לעיין במכוכבים שלהם אלפי כוכבים ומאות חברים,

נראה לי, שלמרות הכוכבים ו"החברים" הם בעצם די בודדים,

הרבה התייפייפות של השתתפות בצער, ברגש, בכאב,

לא ממש השתתפות אמיתית.

שמעתי פעם הרצאה של אחד הפסיכולוגים הידועים בעולם,

דיבר על אהבה,

לתפישתו, ומצאתי שיש בזה הרבה מאוד,

אתה אוהב כשיש לך חרדת נטישה, תחשבו כמה זה נכון,

לא בטוח שמישהו פה חרד או יודע מי בא, מתי הולך ומה מצבו האמיתי בחיים האמיתיים.

יש כאן כאלה שמסתתרים אחרי כינויים וירטואליים, תמונות וירטואליות וכד'

אני מודה שאני לא התאהבתי בוירטואליות.

עברתי הרבה דברים בחיים האמיתיים,

חוויתי הצלחות רבות כמו גם כשלונות לא מעטים,

אותי החיים האמיתיים ממש מרתקים!!!

אנשים אמיתיים מסקרנים אותי,

מגע אנושי ממיס אותי,

לחישה באוזן מצמררת אותי,

מילים וירטואליות, ככל שינסו להיות "חמות, מעודדות, רכות..."לעולם לא יצליחו לגעת באמת,

כמו בחיים האמיתיים, אני לא מסתתר מאחרי כינויים,

התמונות, הפרטים, מה שאני כותב מדוייק לחלוטין.

לא רוצה להתמכר ולהתאהב בוירטואליות, למרות שיש בה משהו שומר וממכר,

אני לא פוחד לקפוץ למים האמיתיים,

לעיתים לשחות עם הזרם,

לעיתים נגד הזרם,

אבל לחיות, לנשום, לאהוב, לעשות, ללמוד, לצמוח,

כן, מודה שאני מכור לחיים האמיתיים.