לא סתם בחרתי בכותרת למעלה

לא סתם החלטתי להרשם בעילום שם

לא סתם החלטתי שאם אני לא מוציאה הכל החוצה

זה בסוף יאכל אותי חיה

יש הרבה משחקי מילים במשפטים שכתבתי

אבל אני כבר לא רואה בזה משחק

אני רואה בזה המלחמה על החיים שלי, על השפיות שלי

עליי

אולי כדאי שבעצם אתחיל מהסוף, או שמא זו ההתחלה

זה גם לא משנה אם זה האמצע או השלושת רבעי

משנה שזה כאן

ונמאס לי

ואני רוצה שזה ילך, רחוק ממני

אני בולמית

פעם ראשונה שאני כותבת את זה, רואה את זה שחור על גבי לבן בצג המחשב שלי

ודמעות מציפות אותי

כולם, וגם אני, יודעים שבולמים אלו אנשים שאוכלים הרבה ואח"כ מקיאים

אז זהו שלא

אני לא מקיאה

אני שייכת לקבוצה שבמקום להקיא

נעים במעגלים של בולמוסי אכילה ומשלשלים

אה... וכבונוס אני גם מענישה את עצמי בימי צום (לפחות יום כיפור כבר לא מרתיע אותי)

ובהתמכרות לספורט

אני לא מחפשת רחמים

לא תגובות אוהדות

ולא פתרונות קסם

אני בסה"כ רוצה להוציא את זה החוצה

לספר לעולם

גם אם אף אחד לא ידע באמת

שיש לי בעיה

ואני לא יודעת איך להתמודד איתה

אני בת 28, בחורה יפה כך אומרים, רזה, משכילה, חכמה

אז מה חסר לי? איך הגעתי למצב הזה?

גם אני לא יודעת

אני נוברת בתוכי המון, מנסה להבין מתי האוכל הפך מצורך קיומי לאויב מספר אחד

מתי היה הבוקר הראשון שקמתי וכבר התחיל המאבק הפנימי שלי

"תאכלי, תאכלי מה שבא לך, עוגה, עוגיות, פרוסה, קורנפלקס, מכל הבא ליד"

"אל תעשי את זה- את יודעת שאת תתחרטי על כך"

האמת היא שבד"כ "יצר הרע" מנצח

התקפי האוכל הם דבר נוראי

אתה נמצא במצב של אובדן שליטה מוחלט

הכמויות הן אדירות

ללא פרופורציות

כל מה שנקרה בדרכך נכנס לפה

וזה מסתיים רק כאשר הבטן כואבת

עם שנאה עצמית תהומית

עם רצון להתקפל לכדור הכי קטן שיש

וללכת לישון לכמה שנים

עד שהמפלצת תלך

רק ש.. ההתקפים קורים בד"כ בלילה

ואחריהם אי אפשר להרדם

אתה מלא בסוכרים בדם וכולך עירני

והבטן כואבת ואי אפשר אפילו לשכב במיטה מהכאב ואי הנוחות

ואתה נשאר ער עם השנאה העצמית, עם הרצון שלך לקרוע את עצמך מבפנים, ממש לקלף שכבה אחר שכבה

עד אשר תהיה אדם חדש

כמו פעם

שאוכל בשבילו היה רק אוכל