מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן (4)
| ולמרות שידעתי שאחד המבצעים הראשונים שלי אחרי שחוזרים הביתה יהיה לשבת עם אבא ולהסביר לו מה אמרו הרופאים, כבר באוטו, בדרך לירושלים התחיל להירגע לי המכרסם הפרטי. אולי למשך כמה רגעים הייתה לי הבלחה של ידיעה כזאת, שזה לא יהיה כל כך קשה, שלא יכול להיות שאבא לא מבין כבר לבד. זה כמו שמיכל אומרת, הוא מחכה שאגיד את המלים בשבילו כדי שהן כבר תהיינה בחוץ, באוויר, באוזניים, וכבר לא תהיינה יותר מלים מדומיינות. לא, לא נכון. הנשימה חזרה לי עוד בלילה האחרון בבית ההארחה, כשסופסוף נפתח לי הפלונטר שלא נתן לי לישון. כי התחילו דיבורים על מזוודה שצריך לארוז, וצעצועים שצריך לאסוף, וכרמל, אל תשכחי את הספרים שהבאת, ודרך איזה כביש ניסע, האם אנחנו רוצים לעצור בדרך לאכול באיזשהו מקום. פתאום הכול נהיה לי קל. "אין בעיה, מיכלי," אמרתי, "ניסע בנחת, אף אחד לא רודף אחרינו. בכלל לא חייבים לחזור דרך כביש הבקעה, אפשר לחזור דרך הקריות, אפשר לעצור בקניון הענק ההוא עם הפנקייק, זוכרת?" ובלילה רציתי אותה כל כך, והיא הייתה קצת מופתעת. "תנעל את הדלת, גבי" היא ביקשה. "בחייך, הן נרדמו מזמן," לחשתי לה באוזן. "תנעל, גבי, אני לא יכולה ככה," היא התכווצה. ואני ידעתי שזה הסוג הזה של כיווץ שאני צריך לשים לב אליו. היא לא אומרת לי דברים סתם. "מה התעוררתַ פתאום?" היא לחשה כשחזרתי למיטה אחרי שנעלתי את הדלת "חשבתי שלא בא לך בכלל..." "תשתקי," נישקתי אותה בסנטר, ומתחתיו, ומתחת לאוזן ימין שלה, במקום שהכי מטריף אותה, "יש לך טענות? תרשמי ותזכירי לי אחר כך... עכשיו אני צריך שתתרכזי..." ציירתי לה עיגול באמצע הבטן, "וריאציה לחמש אצבעות ו - " בחושך שמעתי את החיוך שלה. באוטו, בדרך לירושלים כרמל ואִילִי נרדמו. לא עצרנו בשום קניון כי מיכל חשבה שחבל להעיר אותן. ולי לא היה אכפת בכלל, אני רציתי הביתה. "את זוכרת איך אז, כשגנבו לנו את התרמילים, הלכנו ברגל עד הטלפון הציבורי בכניסה לעין-גב וצלצלנו לאבא?" שאלתי אותה. מיכל צחקה את הצחוק השקט שלה, זה שמיוחד לבקרים של אחרי-סקס. היא הזכירה לי שכל הדרך לטלפון הציבורי תכננתי איך לקצר את השיחה כמה שיותר כי היה לי רק אסימון אחד, איך לחתוך את כל האיפה-אתה והמה-נשמע ולהכתיב לו במהירות את מספר הטלפון הציבורי כדי שאוכל להסביר לו באיזה שִיט אנחנו נמצאים. הוא לא ידע בכלל שנסעתי, והייתי בטוח שהוא לא יאהב את זה. הרי לא הספקתי לספר לאימאבא על מיכל בכלל, זה לא היה באחת התקופות הקומוניקטיביות שלנו, שלא היו רבות ממילא, ופתאום אני מתקשר אליו מסוף העולם ומספר לו שאני על החוף בכינרת, ועוד עם מישהי, וגנבו לנו הכול בלילה, ולא נשאר לנו כסף אפילו לאוטובוס. אבל הבוקר ההוא היה בוקר-שאחרי-סקס, אחרי הפעם הראשונה שלנו, וזאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הבועה הקואליציונית המדהימה הזאת שמתבעבעת בינינו בבוקר שאחרי, ופתאום לא היה אכפת לי אפילו לחפש מלים כדי להסביר לאבא איפה אני. למשל להגיד לו שאני לא לבד. שנסעתי עם אחת שקוראים לה מיכל. לא הספקתי לספר לךָ, זאת אחת שאני מכיר מזמן, היה לנו קטע לפני שנה, גם אז לא סיפרתי לכם כלום. לא יודע למה. היינו יחד איזה חודש והיא חתכה. היה לה מוקדם מדי, ככה היא אמרה לפני שנה. אז עכשיו אנחנו שוב ביחד, מנסים, אני חושב שהולך טוב. אתה לא תאמין, אבא, אני מכיר אותה עוד מהזמן שניגנתי בתזמורת הנוער, היא ישבה שורה מעלי, בקלרינטים. ולא תאמין, עד היום היא עוד מנגנת לפעמים, פעם היא אפילו הוציאה את הקלרינט וניגנה לי קצת. ותמיד כשאני בא אליה היא שמה איזה מוסיקה במערכת. ותמיד היא יודעת להגיד כל מיני דברים על מה שאנחנו שומעים, כאילו בשביל ללמד אותי, אבל זה לא אכפת לי, אני דווקא נהנה. וככה המשיכה לי בראש השיחה הלא-הגיונית הזאת עם אבא, על איך שאתמול בלילה, על החוף, היה חושך מוחלט, אפילו פנס לא לקחנו אתנו. בהתחלה היא קצת דאגה, אחר כך כבר לא, כי הירח היה כמעט מלא והאור שלו היה מדהים על החוף. לא היה חסר לנו כלום. בחיי. הכול היה מושלם, רק אולי קצת מוסיקה, משהו מהסוג שהיא שמה במערכת בבית, עם קלרינט למשל. אז אמרתי לה שאני אנגן לה מוסיקה במקום הטייפ, על הבטן. והיא שכבה על הגב והשיער שלה התפזר מסביב כמו עלי-כותרת של פרח, ואני הרמתי לה את הגופייה, רק טיפה, לא יותר מדי. וציירתי עיגול מסביב לטבור שלה. "הנה, זאת וריאציה מס' 1 לאצבע ולבטן," לחשתי לתוך הטבור שלה. "והנה וריאציה מס' 2 לשלוש אצבעות וטבור." מיכל צחקקה ונשכה את הזרת השנייה שלי. "אאוץ'! הנה באה וריאציה מס' 3 לזרת ימין ולטבור, הווריאציה הזאת היא בצורת עיגול וגם בצורת שמונה, למעלה ולמטה, וגם עם דגדוג באמצע..." אבל לא אמרתי שום דבר מכל אלה לאבא. ראשית מפני שאצלנו לא מדברים ככה אף פעם. ושנית מפני שבאמת כל מה שהייתי צריך ממנו באותו רגע היה שהוא ימצא בשבילי דרך לחזור עם מיכל לירושלים, כשאין לנו גרוש על התחת. .
איך שנכנסנו הביתה, דובי, מזוודות, כפכפים, תרמילים מצוירים, עשיתי כמו שמיכל אמרה והלכתי לטלפן לאבא. "אל תתמזמז עם זה גבי," היא אמרה לי בחנייה, "תתקשר ותגיד לו שאתה רוצה לשבת אתו לדבר. אל תדחה, כי יהיה לך יותר קשה." אבל אבא הפתיע אותי. הוא ענה לטלפון בשבריר השנייה הראשונה של הצלצול, כאילו החזיק את האצבע על הכפתור מרגע שנסענו. והקול שלו היה אחר, דרוך, מתכתי, אותו קול שהיה לו אז, כשהוא דיבר אתי אחרי הניתוח של אימא. "אני רוצה שתבוא אלי," הוא אמר. "אני צריך אותך למשהו, גבי, וזה רק בינינו. אני צריך שתבוא לבד, בלי הבנות. אני צריך שתעזור לי לעשות משהו, גבי, וזה צריך להיות עכשיו אחרת זה לא יקרה יותר לעולם."
© כל הזכויות שמורות
פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1177648 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1188420 |
תגובות (61)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לקח לי זמן לבוא, כי אותך, יקירתי, אני שומרת לרגעים מיוחדים...
את ראויה למלוא תשומת הלב שלי.
כי כאן, בין המילים שלך, מתחברים לאמת, זו האמת הפרטית ולא תמיד נעימה, שיושבת לנו בבטן ושולחת פקודות ללב.
כמה שיחות אנחנו מריצים בראש עם האנשים הקרובים ביותר שלנו, איתם אין לנו אפשרות באמת לדבר... איך כולנו הוזים ומדמיינים את המכמיהות שלנו...
איך אנחנו רוצים לעצור את הזמן ברגעי הקסם, לשמור אותם בבועה, בתקווה שלא תתפוצץ לעלום !
התמודדות עם פחדים, כמיהה לאינטימיות (עם בת הזוג, עם ההורים) , חיפוש אחרי בטחון ומי שמעניק לנו אותה.... כולנו למעשה באותה הסירה....
אני ממשיכה בהתרגשות לפרק הבא.
תודה !!
איזה יופי עדית
הכול זורם בכתיבתך התכנים העמוקים פשוט ככה מתחלקים ומחליקים את הקורא הלאה,
תודה , הולכת לקרוא גם את הפרקים הקודמים ואתחיל מהתחלה
איך היית יודעת
שאחד שמצייר עיגולים על הבטן, ויש לו צחוק של אחרי,
שהקיום שלו מתרחש ברבדים כל כך שונים
שמצטרפים לאישיות כובשת-
איך היית יודעת שהוא באמת קיים.
אנחנו כל כך רגילים לחשוב שאחד כזה,
חיי רק בדימיוננו, אני מתכוונת בדמיוננו הנשי.
אני בטוחה, שכמעט כל גבר שקורא את הסיפור שלך
מרגיש שמישהו סוף סוף נתן מקום לגבי שבתוכו.
אני בטוחה שזה לפחות בהרגשה הכמוסה ביותר
מביא להם ,
כמו שמביא לי
דמעות לעייניים.
עדית יקירתי,
תמי אמרה הכל ,וכל כך יפה, שפשוט העתקתי ועטרתי בכוכב
ועוד אחד וגשם של******************************
כוכבים אם רק אפשר היה, את מדהימה!
הכי אני אוהבת אצלך, טוב, בעצם לא הכי, אבל אוהבת את מעברי הזמן, ואיך נפרם פלונטר אחד ומייד
נכרכך הפלונטר הבא.
חוצמזה, רק כשעלה עניין האסימון הבנתי על איזה זמנים מדובר, אפילו שהתייחסת לתחילת ההכרות ביניהם, בכל זאת, כל הזמן נדמה שזה כאן ועכשיו. ולסיום, בחיי, את חייבת להאמין לי, אף פעם לא קראתי תאור לאינטימיות כל כך יפה, כל כך מחושי/בייתי:
"תשתקי," נישקתי אותה בסנטר, ומתחתיו, ומתחת לאוזן ימין שלה, במקום שהכי מטריף אותה, "יש לך טענות? תרשמי ותזכירי לי אחר כך... עכשיו אני צריך שתתרכזי..." ציירתי לה עיגול באמצע הבטן, "וריאציה לחמש אצבעות ו - " בחושך שמעתי את החיוך שלה.
אכן פרק קסום בסיפור.
וראי זה פלא. כה פשוט להשקיט את המכרסם הזה.
כמובן השארת אותנו במתח וכולנו חשים את המכרסם מתהפך בקרבו של גבי.
אז אני מציע לך גבי שתלמד לקבל את הדברים בשוויון נפש.
הרי כל מי שאי פעם שחה בנהר מכיר את התחושה שהנה תנין עלול לנשוך אותי.
כל מה שצריך זה לשחרר את התנין.
http://www.youtube.com/watch?v=hW93CV6m-JU
קסם של פרק יפה ועדין.
היה לי קשה המעבר בסוף אל המילים של האב.
אך, כך זה בחיים: חלומות, מציאות, מחשבות.....הכל מתערבלים.
גמלי
אני רואה את העיניים הפקוחות שמתבוננות ,
לא חשוב אם יש או אין מספיק אור.
ילדתי , פיתחת ראייה שלא תלוייה בעיניים.
את יכולה לשבת בתוך ארון , מתחת לכיור במטבח,
לטייל על המעקה של המרפסת
או לשבת כאילו סתם, בסלון עם האורחים,
ועדיין את תראי דברים שהדברים עצמם לא ידעו על עצמם.
את רואה עם העור,
את רואה בקצות השערות
את רואה מאחור,
אין מקום בגוף שלך שלא רואה.
כולך חיישנים וגלאים .
ילדה סופר-חושית.
אחרת
איך היית יודעת
שאחד שמצייר עיגולים על הבטן, ויש לו צחוק של אחרי,
שהקיום שלו מתרחש ברבדים כל כך שונים
שמצטרפים לאישיות כובשת-
איך היית יודעת שהוא באמת קיים.
אנחנו כל כך רגילים לחשוב שאחד כזה,
חיי רק בדימיוננו, אני מתכוונת בדמיוננו הנשי.
אני בטוחה, שכמעט כל גבר שקורא את הסיפור שלך
מרגיש שמישהו סוף סוף נתן מקום לגבי שבתוכו.
אני בטוחה שזה לפחות בהרגשה הכמוסה ביותר
מביא להם ,
כמו שמביא לי
דמעות לעייניים.
עדית,
אני מרגישה שהניואנסים שלך הולכים ומתעדנים יותר ויותר , ומקבלים משמעות עמוקה ורגישה. תענוג. כתיבה עם כל כך הרבה פרטים שמתלכדים ביחד זה נפלא,לפעמים מעלה בי אסוציאציות צרפתיות, למרות שההוייה היא כל כך ישראלית..
שלך
מיכל
זה כמו שמיכל אומרת, הוא מחכה שאגיד את המלים בשבילו כדי שהן כבר תהיינה בחוץ, באוויר, באוזניים, וכבר לא תהיינה יותר מלים מדומיינות.
האמת ידועה והמצב ברור אבל אין את האומץ להגיד מה שחושבים. המילים המדומינות הן אלה שהורגות.
"בחושך שמעתי את החיוך שלה"
יש לך את המשפטים האלה, הפשוטים,
שהם בעיני הכי אינטימיים שאפשר לחשוב.
כמה אינטימיות צריך בשביל לשמוע חיוך בחושך?
סיפור מרתק.
לאט לאט מתרגלת לשינוי המין שעשית (-:
עכשיו אני צריך שתתרכזי..." ציירתי לה עיגול באמצע הבטן, "וריאציה לחמש אצבעות ו - " בחושך שמעתי את החיוך שלה.
ואיך שפתאום, אחר כך הדברים מסתדרים והאהבה והחמלה מציפים והוא, האבא כבר יודע ובקוצר רוח מחכה למםגש והמעברים נהיים שוב רכים ופשוטים יותר מאשר אפשר היה לדמיין...:) *
ואני, עדית יקרה בקוצר רוח מחכה להמשך .
תודה על מה שאת .
ליאורה
נו
מה קורה עכשו ?
לא מספיק שחם ולח
ככה לחכות !
אולי אצייר שמונה אין סופי
בינתיים ....
ובכלל
דניאלה
הייתי אומר שגבירתי הולכת ומבשילה... בין קטבי החיים של הנאה וסבל, את מתרחקת קצת מהאחרון, וכצפוי פוגשת מייד בראשון...
המספר, אף הוא הולך ומתרגל לתפקידו, אבל שומר באופן מפתיע על עדיתיות מובהקת - את מתקדמת ומבינה ומדברת אותו בצורה הרבה יותר משכנעת ככל שהפרקים נוספים... ממש כמו לעקוב אחרי משמש על ענף בחודשי מאי-יוני-יולי... גדל ומתעגל,ומצטבע ומדיף ניחוחות חושניים...
אני נזכר במשפט שכתבת באחד מסיפורייך - החיים מנצחים...
את מפחידה אותי
איך בדיוק הולך הצחוק השקט
של אחרי הסקס???
חשבתי שאחרי סקס נרדמים...
הקול המתכתי אומר הכל....לא?
אוהבת את הזרימה בסיפור, אוהבת את החושניות שלו, הרגשות וההרהורים שאת יודעת להעביר ממש כמו "זמן אמת"....
נפלא לקרוא אותך עדית..מחכה להמשך, מרתק לי !
*
דיתי,
אני בכלל בהפסקת קפה אבל לא לקרוא את המשך הסיפור שלך - לא יכולתי.
ונשארתי עם הרגשה של דחיפות כזו בסוף (מלשון דחוף), אז את חייבת להמשיך מהר
כי התקצרה לי הנשימה... פשששששששששששששש...........
זהבה
נפלא. השארתי לסוף את הסיפור שלך. ידעתי שהוא משובח.
בחרתי בו לסיים את הקפה הלילה. שבוע טוב.
עכשיו ערב, קראתי שוב ושוב, ראיתי שצפל מקנא בשיחות הנשים שלנו,
שיקנא ... אין כמו קנאת סופרים ליצירת עוד סיפורים טובים !
הפעם קראתי את גבי אחרת, ומשום מה, לרגעים, הוא לא נשמע לי "גבר",
יותר מדי אינטיליגנציה ריגשית ... באמת יש כאלה גברים ?
איפה הם מסתתרים ?
(סליחה, לא להתנפל...זו דעתי הפרטית הבלעדית, אינה קשורה לעידית)
אוהבת אותך כבר אמרתי ?
מאחר והזדהתי הכי עם הפנינה שלנו,
קחתי ממנה והתאמתי עבורך כממני. כבוד לפנינה שהפנימה פנימה שגבר זה לא פשוט להיות.
תודה רבה גם לך שאת מצביעה על הקשיים.
ו...
לא רוצה להוכיח כלום גם אם אני קורא קודם תגובות,
אז מה תעשי לי?
בפרק הזה אני מוצא שפע מיוחד של ביטויים מקסימים, רומנטיות ו...סוג של עצב.
רגע, רגע, שאני אבין: את מוזיקאית או מוסיקאית? מכיוון שברור שאפשרות א' היא הנכונה, מה עושה בסיפור הס' הזו?
אחת ולתמיד חברים וחברות: אין מוסיקה, פשוט אין. מקור המילה הוא המילה מוזה.
עדית שבוע טוב
קראתי וכרגיל נהנתי
מכתיבתך הנהדרת
אשר
"הבועה הקואליציונית המדהימה הזאת שמתבעבעת בינינו בבוקר"
אוף עידיתה, איזה חשק עוררת בי בביעבוע הזה בפרט ובפרק הזה בכלל,
והוריאציה לחמש אצבעות ובטן, הוריאציה האהובה עלי במיוחד...
וכל הרחש בחש הזה של החיים, ספרים, בטנים, מזוודות, שעוזר לשחרר את הפלונטר הזה שמכרסם מבפנים,
ואז ניתן לנגן עליו מבחוץ ולשכך אותו מעט, במגע, בבועה, בחיים.
וכמו שלאה אמרה, הביטויים המיוחדים שלך שכובשים את האוזן והלב, והשיקוקים ויד האומן שלך שמנצחת על כל זה,
ויש לי הרגשה מה רוצה האב לומר, אבל אולי אני טועה...
איזו מלאכה קשה לקחת על עצמך
להיכנס למוחו של גבר,על כל התאים החשמליים
שיש להם,איזה פחד! בלי כוונה אפשר ללחוץ על off
אני מלאת הערצה על זה,כי כלכך קשה לי
לעיתים להסתדר עם מה שיש לי..
אבל לעשות את זה כל כך אמין ומדוייק.
ומיכל,איזה יצור רגיש עדין ומתוק.
את משתבחת מפרק לפרק...
וזה כבר הפרק הרביעי (הרביעי, נכון ?) שאני קורא,
וכל הזמן מנקרת לי השאלה הזאת, למה.
למה היא כותבת מנקודת מבט של גבר לעז..
ובכון, זה ממש לא צריך להעסיק אותי, ומה זה בכלל משנה,
אבל אני, אני מין מוזר כזה, אני אוהב לדעת דברים,
אוהב לרדת לעומקן של סיבות, אוהב להפוך אבנים ולפתוח קופסאות,
ככה אני, אין לי שליטה על זה, ביכלל ביכלל לא.
והיום פיתאום חשבתי לי, שאולי היא קצת מאוכזבת מגברים,
ומההתנהגות שלהם ומחוסר הרגישות שלהם ושהיא החליטה לה
לברוא לה איזה גבר כזה, מין יציר ספרותי כזה, שהיא תוכל לצקת לתוכו
כל מיני תכנים, רגישויות ותכונות שחסרים לה אצלנו
וככה לתקן את העולם, טוב נו, לא את כל העולם, רק את הגברים,
טוב נו, לא את הגברים, רק גבר אחד,
טוב נו.....
ואני, אני ביכלל לא מכיר אותה, ביכלל ביכלל לא,
ככה שסתם אני כותב לי מיני של מחשבות ושטויות כאלו,
סתם ...
אני מזדהה איתו. בכל זאת אחזור לקרוא שוב. אסור היה לי להתפתות.
למה לשקר?
באתי לקרוא, הלך הריכוז ועזבתי עד שתסיימנה. מכובד לא?
חזרתי לאחר חלוקת הכוכבים לככב, כי ברור שאככב כאן, ואני הולך לנום עד הערב. לקרוא אקרא בלילה.
שעת קריאת סיפור טוב.
עידית..
שתדעי שאני אוהבת
כל מה שקשור בכתיבתך
ואישיותך
נשקפת
ברוגע
בכתיבתך
ככה אני מרגישה פה אצלך.
אוהבת
*
מפתיע סוף הפרק....מעורר תהיות, אולי ואולי...אולי יחסוך לו את הדיבור....
מחכה להמשך...סיפורך נפלא עדית..
זה מתקדם יפה כל כך עדית.
בצעדי מחול איטי, אני אוהבת ככה ושומעים ברקע איזה הלמות תופים מרחוק ... שמתריעים מפני אויב סמוי... מפחיד קצת בתוך כל היופי הזה.
אשוב
לא הצלחתי להעלות את הקובץ... אני מצרפת קישור (רק כדי לא להפוך את הבלוג שלך לשפן נסיונות לטכנולוגיה המתקדמת של הקפה...).
ד"א עולה על דעתי - השמש שציירתי שם- מטאפורית משהו- אולי צריך לצייר גם גרסה לילית...
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1199178
וכמובן- *
עוד עוד עוד...
שותה בצמא.
אוהבת
אינטימיות מהסוג המשובח ביותר !
מרגישים שאת יודעת על מה את כותבת
יש מין אמת וכנות שמבצבצת ונגלית שוב ושוב
מבין השורות
פשוט,
ת ע נ ו ג :)
למה הפסימיות? אולי הוא הולך לספר לו שלפני בלותו היתה לו עדנה והוא התאהב באיזו זקנה? אולי הוא הולך לומר לו שהוא משאיר לו ירושה גדולה?
ואת, תפסיקי כבר לעשות לי מכרסם בבטן מהתגובות שלך :))) איזה יופי של תגובה עליזהלה
איך לקחת את כולם פה והעלית אותם לספירות מדהימות של חמלה ואהבה, כמו שמיכה ענקית פרשת עליהם - על המכרסם, על אבא של גבי, על כולם. וכאילו כולם מסתכלים על הכל מלמעלה, מתוך הענן המתמיד של שלווה ואהבה והגנה שתמיד תמיד מרחף מעלינו, אבל אנחנו מסרבים להתנחם בו, מסרבים להתמסר לו ולדעת שאם רק נתעטף בשמיכה הזו הכל יהיה בסדר. הכל חלק מהחיים, חלק מהמסע שנקרא אדם בעקבות גורלו והכל הכל בא בסוף לטובה.
יש לך חליל קסם שבו את צובעת הכל בכל כך הרבה נהדרוּת, כזה שלא בא מהעולם הזה, ואת מצליחה לגעת בי במקומות האלה, הכי עמוקים וחבויים, כי היופי, הרגישות ועומק הראייה שלך, תמיד מדהימים אותי מחדש. תמיד מורידים ממני גם דמעה של שמחה על החיבור איתך ואליך
נפלא
דיתי
ממי
קטנה
הבוקר אני קצת 'יבשה'
וכולם כבר אמרו הכל
ואני - קוראת הכלללל ולא פעם אחת
ב'מת ב'מת - אני נשבעת.
וגבי הזה
פתום הכרתי בו צד קצת שונה
בכנרת
שהוא....מגיב ל- "מה פתאום התעוררתָ?"
ב"תשתקי"...
פתאום הוא יודע באמת מה רוצה
מדהים
ממש
נפלא
מלא באווירה
ועוד ועוד ועוד
תודה מתוקה
עליזהלה היתה אומרת ב ע. שלה
ענוג
ואני - הייתי מסכימה לה.
אזלו לי ה*
חטאתי בחופשתי מידי פעם בהצצות על המכרסם שלך.
עכשיו אני קוראת "בגלוי" ומוכרחה לציין שעוד פעם את משאירה אותי מופתעת
וסקרנית.
*
נעמה
"מתוקתי...
ולמה אני לא מתפלאת בכלל? כל שיחות-הבנות-שלנו האלה.."
מי יתנני זבוב על הקיר......או מקרופון סמוי.....
ממשיך לעקוב אחרי הסיפור היפה הזה, קורא בין השורות.
וזאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הבועה הקואליציונית המדהימה הזאת שמתבעבעת בינינו בבוקר שאחרי,
עידית יקירתי, זה רק מדגם של משפטים שהייתי ממסגרת אבל לא יכולתי למסגר את כל הפרק הזה. כל כך מדוייק ונכון הדיאלוג הפנימי שלו ואותה שיחה מדומיינת עם אבא (או כל מי שזה לא יהיה) שאנחנו מתכוננים לה כל כך ואף פעם לא מנהלים כי המציאות כופה עלינו דברים פתאומיים ולא מתוכננים. והחיתוך הזה עם שיחת הטלפון של אבא המותירה אותך עם פה פעור הרוצה לשאוב עוד מהמידע אבל את החלטת, בתבונה רבה, להרעיב אותי עד לפרק הבא. תודה דיתי יקרה שלי אשוב
לאה
העניינים האלה שכולם יודעים אותם
ואיש אינו מעיז להעלותם על בדל.
אין כמו התשוקה להשקיט/תיק מכרסמים.
איך את מספרת את זה מעיניים של גבר. זה מדהים.
הלכתי אחורה וקראתי את כל הפרקים. יופי של כתיבה, עדית. פורטת על הנימים, חודרנית ומדויקת לפרטי הרגש. אני אוהבת את זה.
" כי היה לי רק אסימון אחד"
שני דברים לי אליך עדית חמודה!
את לא תאמיני אבל הפוסט הבא שהתבקשתי לכתוב בשעור לכתיבה
זה על אסימונים.
והנה את מביאה את האסימון כחלק מסיפורך הנפלא.
אפשר להעתיק?????
ואני בכלל ניסיתי לכתוב על גילגולו של האסימון ותארתי וכתבתי
ואילו את ככה במשיכת קולמוס , כתבת על אסימון כבדרך אגב
אבל כמה משמעותי, מראה את רוח התקופה. כי גם היו צריכים למהר כדי שלא תגמר השיחה.
דבר שני, הסיפור מתחיל להיות לי כל כך מובן במיוחד כשאת כותבת על אהבת מוסיקאים. וכל התיאורים של ניגונים על הבטן.
ממש גאוני
ושכחתי גם לומר :כמה התמונה מתאימה.
עדית היקרה !
בפרק הזה נחשפתי במשהו לעולמך הפרטי לרגעים הקטנים שלך ,בחוש נשי ובהסתכלות נשית
כתבת על רגעים קטנים בכנרת אהבתי את התיאור בהנפלא באצבעות היה בזה משהו מאוד נשי וחושני
סחפת אותי לתוך הסיפור הנפלא הזה
עוד אשוב ..
מהלב
ירין
עדית יקרה,
עכשיו הרעדת אותי באמת. גבי הילד בגר והפך לאב לשתי בנות. המקום הרגיש שלו ושל אמו זה הבטן. אחרי סקס נפלא עם מיכל רעייתו הוא מצייר לה על הבטן. הבטן הזו שבעברו כירסמה לו את הילדות, הבטן הזו היא מקום להכלה , לרוגע ולשלווה שהיתה חסרה לו. המכרסם לא נעלם הוא ברקע והוא צורב כאב חדש מכין את הסביבה הקרובה לפרידה מהאם. הגעש נמצא שם כל הזמן. מרגישים אותו גם אם הוא לא נראה לעין. "זה כמו לשמוע חיוך"בחושך. הדיסוננס של הצלילים והפעולות ההפוכות להרגיש חיוך, לשמוע בכי,הן פעולות הרחקה והדחקה של עבר מחלת האם עם ההווה, החיים עם מיכל. הפרק הזה כתוב בצורה מענגת. מאוד נהנתי מהקולות הסוחפים ומהתחושות הדו משמעותיות של השפה הלשונית. אשוב
1. שבת בבוקר, איך יהיו לי כוכבים? אז אני שולחת שמש, רכה כזאת, של בוקר שמזכיר שעוד מעט סתיו.
2. סקס של נגנים רגישי אצבעות.
3. אוי ואבוי, אני נורא דואגת. מה אבא שלו רוצה ממנו? זה לא נשמע טוב.
את מספרת סיפור כל כך חזק בכל כך הרבה רוגע
ומשאירה אותנו עם הפה פעור לעוד..
אשוב לככב.
עכשיו תשכנע אותי שאתה באמת קורא את הסיפור לפני התגובות....מתוקתי...
ולמה אני לא מתפלאת בכלל? כל שיחות-הבנות-שלנו האלה...
לפני שבוע הבת שלי התקשרה בשלוש בלילה שאבוא לחלץ אותה ממקום הזוי ורחוק,
אני מתוך שינה ובשבריר של שנייה אמרתי "חכי שם, אני בדרך..."
תוך דקה הייתי באוטו ותוך עשרים דקות של נסיעה עירנית ומרוכזת
הגעתי, חיבקתי, נישקתי, הסעתי בבטחה חזרה, השכבתי במיטה שלה,
כיסיתי ושלחתי אותה לחלומות נעימים .
כמה נעים להיות אמא, חשבתי, שוב, אפילו שהיא כבר בת שמונה עשרה,
אפילו רק לרגע, שוב להרדים אותה בשלווה, באהבה כמו אז...
והלילה שלי נגמר, זכיתי בבת נפלאה, הייתי גאה ומאושרת כדי לשוב ולהרדם .
בבקר, בעצם בצהרים, היא אמרה: "איזה כיף שיש למי להתקשר"
ואני עניתי: "אני שמחה שבחרת להתקשר אלי."
*
לא יכולתי לא לספר לך.
ואשוב להגיב בהמשך.
אויצ', השארת אותנו במתח. מתי הפרק הבא?
דיתי יקרה שיקקת אותי מהמילה הראשונה ועד האחרונה.
יש בחיים משהוא שבין משוקק משקשק ומשתתק.
רק הסדר לא כל כך ידוע לי. אולי אצל כל אחד זה אחר.
שוקי