ולמרות שידעתי שאחד המבצעים הראשונים שלי אחרי שחוזרים הביתה יהיה לשבת עם אבא ולהסביר לו מה אמרו הרופאים, כבר באוטו, בדרך לירושלים התחיל להירגע לי המכרסם הפרטי. אולי למשך כמה רגעים הייתה לי הבלחה של ידיעה כזאת, שזה לא יהיה כל כך קשה, שלא יכול להיות שאבא לא מבין כבר לבד. זה כמו שמיכל אומרת, הוא מחכה שאגיד את המלים בשבילו כדי שהן כבר תהיינה בחוץ, באוויר, באוזניים, וכבר לא תהיינה יותר מלים מדומיינות.

לא, לא נכון. הנשימה חזרה לי עוד בלילה האחרון בבית ההארחה, כשסופסוף נפתח לי הפלונטר שלא נתן לי לישון. כי התחילו דיבורים על מזוודה שצריך לארוז, וצעצועים שצריך לאסוף, וכרמל, אל תשכחי את הספרים שהבאת, ודרך איזה כביש ניסע, האם אנחנו רוצים לעצור בדרך לאכול באיזשהו מקום. פתאום הכול נהיה לי קל. "אין בעיה, מיכלי," אמרתי, "ניסע בנחת, אף אחד לא רודף אחרינו. בכלל לא חייבים לחזור דרך כביש הבקעה, אפשר לחזור דרך הקריות, אפשר לעצור בקניון הענק ההוא עם הפנקייק, זוכרת?"

ובלילה רציתי אותה כל כך, והיא הייתה קצת מופתעת. "תנעל את הדלת, גבי" היא ביקשה.

"בחייך, הן נרדמו מזמן," לחשתי לה באוזן.

"תנעל, גבי, אני לא יכולה ככה," היא התכווצה. ואני ידעתי שזה הסוג הזה של כיווץ שאני צריך לשים לב אליו. היא לא אומרת לי דברים סתם. "מה התעוררתַ פתאום?" היא לחשה כשחזרתי למיטה אחרי שנעלתי את הדלת "חשבתי שלא בא לך בכלל..."

"תשתקי," נישקתי אותה בסנטר, ומתחתיו, ומתחת לאוזן ימין שלה, במקום שהכי מטריף אותה, "יש לך טענות? תרשמי ותזכירי לי אחר כך... עכשיו אני צריך שתתרכזי..." ציירתי לה עיגול באמצע הבטן, "וריאציה לחמש אצבעות ו - " בחושך שמעתי את החיוך שלה.

באוטו, בדרך לירושלים כרמל ואִילִי נרדמו. לא עצרנו בשום קניון כי מיכל חשבה שחבל להעיר אותן. ולי לא היה אכפת בכלל, אני רציתי הביתה. "את זוכרת איך אז, כשגנבו לנו את התרמילים, הלכנו ברגל עד הטלפון הציבורי בכניסה לעין-גב וצלצלנו לאבא?" שאלתי אותה. מיכל צחקה את הצחוק השקט שלה, זה שמיוחד לבקרים של אחרי-סקס.  היא הזכירה לי שכל הדרך לטלפון הציבורי תכננתי איך לקצר את השיחה כמה שיותר כי היה לי רק אסימון אחד, איך לחתוך את כל האיפה-אתה והמה-נשמע ולהכתיב לו במהירות את מספר הטלפון הציבורי כדי שאוכל להסביר לו באיזה שִיט אנחנו נמצאים. הוא לא ידע בכלל שנסעתי, והייתי בטוח שהוא לא יאהב את זה. הרי לא הספקתי לספר לאימאבא על מיכל בכלל, זה לא היה באחת התקופות הקומוניקטיביות שלנו, שלא היו רבות ממילא, ופתאום אני מתקשר אליו מסוף העולם ומספר לו שאני על החוף בכינרת, ועוד עם מישהי, וגנבו לנו הכול בלילה, ולא נשאר לנו כסף אפילו לאוטובוס.

אבל הבוקר ההוא היה בוקר-שאחרי-סקס, אחרי הפעם הראשונה שלנו, וזאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הבועה הקואליציונית המדהימה הזאת שמתבעבעת בינינו בבוקר שאחרי, ופתאום לא היה אכפת לי אפילו לחפש מלים כדי להסביר לאבא איפה אני.

למשל להגיד לו שאני לא לבד. שנסעתי עם אחת שקוראים לה מיכל. לא הספקתי לספר לךָ, זאת אחת שאני מכיר מזמן, היה לנו קטע לפני שנה, גם אז לא סיפרתי לכם כלום. לא יודע למה. היינו יחד איזה חודש והיא חתכה. היה לה מוקדם מדי, ככה היא אמרה לפני שנה. אז עכשיו אנחנו שוב ביחד, מנסים, אני חושב שהולך טוב. אתה לא תאמין, אבא, אני מכיר אותה עוד מהזמן שניגנתי בתזמורת הנוער, היא ישבה שורה מעלי, בקלרינטים. ולא תאמין, עד היום היא עוד מנגנת לפעמים, פעם היא אפילו הוציאה את הקלרינט וניגנה לי קצת. ותמיד כשאני בא אליה היא שמה איזה מוסיקה במערכת. ותמיד היא יודעת להגיד כל מיני דברים על מה שאנחנו שומעים, כאילו בשביל ללמד אותי, אבל זה לא אכפת לי, אני דווקא נהנה.

וככה המשיכה לי בראש השיחה הלא-הגיונית הזאת עם אבא, על איך שאתמול בלילה, על החוף, היה חושך מוחלט, אפילו פנס לא לקחנו אתנו. בהתחלה היא קצת דאגה, אחר כך כבר לא, כי הירח היה כמעט מלא והאור שלו היה מדהים על החוף. לא היה חסר לנו כלום. בחיי. הכול היה מושלם, רק אולי קצת מוסיקה, משהו מהסוג שהיא שמה במערכת בבית, עם קלרינט למשל. אז אמרתי לה שאני אנגן לה מוסיקה במקום הטייפ, על הבטן. והיא שכבה על הגב והשיער שלה התפזר מסביב כמו עלי-כותרת של פרח, ואני הרמתי לה את הגופייה, רק טיפה, לא יותר מדי. וציירתי עיגול מסביב לטבור שלה. "הנה, זאת וריאציה מס' 1 לאצבע ולבטן," לחשתי לתוך הטבור שלה. "והנה וריאציה מס' 2 לשלוש אצבעות וטבור." מיכל צחקקה ונשכה את הזרת השנייה שלי. "אאוץ'! הנה באה וריאציה מס' 3 לזרת ימין ולטבור, הווריאציה הזאת היא בצורת עיגול וגם בצורת שמונה, למעלה ולמטה, וגם עם דגדוג באמצע..."  

אבל לא אמרתי שום דבר מכל אלה לאבא. ראשית מפני שאצלנו לא מדברים ככה אף פעם. ושנית מפני שבאמת כל מה שהייתי צריך ממנו באותו רגע היה שהוא ימצא בשבילי דרך לחזור עם מיכל לירושלים, כשאין לנו גרוש על התחת.

.

איך שנכנסנו הביתה, דובי, מזוודות, כפכפים, תרמילים מצוירים, עשיתי כמו שמיכל אמרה והלכתי לטלפן לאבא. "אל תתמזמז עם זה גבי," היא אמרה לי בחנייה, "תתקשר ותגיד לו שאתה רוצה לשבת אתו לדבר. אל תדחה, כי יהיה לך יותר קשה."

אבל אבא הפתיע אותי. הוא ענה לטלפון בשבריר השנייה הראשונה של הצלצול, כאילו החזיק את האצבע על הכפתור מרגע שנסענו. והקול שלו היה אחר, דרוך, מתכתי, אותו קול שהיה לו אז, כשהוא דיבר אתי אחרי הניתוח של אימא.  "אני רוצה שתבוא אלי," הוא  אמר. "אני צריך אותך למשהו, גבי, וזה רק בינינו. אני צריך שתבוא לבד, בלי הבנות. אני צריך שתעזור לי לעשות משהו, גבי, וזה צריך להיות עכשיו אחרת זה לא יקרה יותר לעולם."