לא היה לי מושג מה עשיתי שם. השמש הבלתי נסבלת  חדרה בצריבה אל מתחת לשמשייה הוורודה שלי, המחוך מתחת לשמלת המשי המרשרשת ממש חנק אותי, וכפות ידיי הזיעו מתחת לכפפות. מה זה הטירוף הזה לצפות במרוץ סוסים באמצע הצהריים, כשכל עלמה הגונה יושבת בצל העצים ליד ביתה ומתענגת על הפעילות השפויה – רקמה?

בכול אשמה דודתי אליזבט! היא ומר דארסי שלה, דודי, פשוט לא סומכים על אימא שלי, ג'ורג'יאנה, שתמצא לי בעל, והם החליטו לקחת זאת על עצמם, ויהי מה! טוב, זה נכון שאימא שלי , אחותו של דוד דארסי, היא חסרת תועלת לחלוטין, אלא אם כן מדובר בנגינה בפסנתר. כשביקשתי ממנה לעזור למצוא לי בעל עם תואר אצולה וגם מרופד בכסף משפחתי, אמרה לי בקולה החולמני, הבלתי מעשי: "אהבה לא קונים, אהבה מתדפקת על הדלת בהפתעה....". נו, באמת! עדיין תקועה במאה ה-18, האימא הזאת שלי. הלו! אנחנו בסוף המאה ה-19 המודרנית ולא באיזה רומן רומנטי טיפשי של ג'יין אוסטין!

אבל מי יכול להתנגד לרצון הברזל של דודה אליזבט, שכל רגע מושכת בשרוולי, מפריעה לי בנפנוף המניפה לצינון פניי הלוהטות, מראה לי על איזה שוטה במגבעת שתי שורות לפנינו, או משמאלנו, ומדקלמת לי את תולדות חייו בשושלת סנדוויץ' המפוארת, או את מיקומו המדויק בירושת לורד בדמינטון, או את הענף המשפחתי המדויק שלו מצד אמו, ליידי טורנטון האצילית, המגיע ישירות לארמון המלוכה בלונדון. מעניין את קצה המניפה שלי!

למה כל הרווקים הנחשבים במחוז דארבישייר חייבים להיות גוצים, כרסתנים, אדומי פנים, צהובי שיניים ומשעממים כמו קיר בטירה? כמובן, לו היו מרשים לי לנסוע ללונדון, לבקר את דודתי לידיה מצד משפחת בנט, משפחת אמי. אח, זה צד שיודע לחיות וליהנות מחיים תוססים, ססגוניים ומרתקים! אבל מי ייתן לי לנסוע לשם לפני גיל 18? לא יעלה על הדעת! וכך, אני קבורה כאן, במגרש המרוצים, מתחת להררי שכבות לבוש, מתבוננת בסוסים המסתדרים על קו המרוץ , כשכל רגע יגיע קולו המונוטוני של הכרוז, שיתאר את הפעולה האכזרית הזאת: דהירה של חיות אומללות שמצליפים בהם בשוט! ואנשים עוד שמים על זה את מיטב כספם!

אוף, אני נחנקת כאן! בהחלטת פתע קמתי ממקומי והתקדמתי לעבר המלתחות. אתיז מעט מים על פניי להתרענן. מה שלא לקחתי בחשבון הוא, שהמלתחות ממוקמות מאוד קרוב לתאי הסוסים. אלוהים, איזה ריח מזעזע! סתמתי את אפי ועמדתי להיכנס למלתחה, כשאחת מהאבנים הקטנטנות הארורות הכשילה אותי, ונפלתי אפיים ארצה בלא אלגנטיות יתרה. איי! וזה גם כאב!

אך לפני שהספקתי לאזור כוח להתרומם, אחזו בי זוג ידיים איתנות, הורמתי במהירות מהקרקע, וקול גברי די ערב שאל אותי אם אני יכולה ללכת בכוחות עצמי. נשאתי את עיניי למעלה, ואז זה הלם בי בהפתעה. מה שאמי תמיד ניסתה להסביר לי. התאהבתי! אין לי מושג מה קרה לי, למה ואיך. אסתפק בכך שלמרות שלא נגרם לי כל נזק בריאותי, הצגתי עלמה חסרת ישע לחלוטין, נישאת בזרועותיו של גבר תמיר לבוש מדי רכיבה, לחוצה אל חזהו החסון, ומתבוננת היישר אל עיניו השחורות, כמוכת סנוורים. רגע, מדי רכיבה? אביר לבבי הוא פרש מרוצים נחות???? אוי ואבוי לי!

  אבירי הוריד אותי בפתח המלתחה, וציווה עלי לשבת שם ולנוח בלי לזוז עד שיחזור. יחזור מהיכן? לא שאלתי כי הרי מבחינתו הייתי חצי מעולפת....השתרעתי על הספסל הקשה , מאזינה להלמות לבי, מתבוננת מהחלון החוצה, אל המרוץ, מחפשת אותו בעיניי...הנה הוא, הראשון! דוהר במהירות מסחררת לקו המטרה, גופו החסון מתמזג בשלמות עם הסוס מתחתיו, שמשתף אתו פעולה ברצון, כמו ידיד...מה קורה לי? פתאום הסוס הוא ידיד...כבר לא סובל מאכזריות....עולמי התהפך באחת בגלל אבן קטנטנה....

תסריט הזוועה היה כבר מוכן במוחי על כל פרטיו: אני בורחת עם פרש המרוצים הנחות והדלפון ללונדון. משפחתי מנשלת אותי מירושת בית דארסי...כולם מנתקים אתי קשר, נדים לי בחמלה...חברותי הטובות מתכחשות לי...מכריי עושים עצמם כאינם מכירים אותי...אני חיה בעוני ובמחסור ללא שמשיה או מניפה ביום חם....האם אוכל לעמוד בזה? אך לבי שהמשיך לדפוק בחוזקה כל אותה העת, סירב להקשיב. עיניי שהמשיכו לעקוב כמהופנטות אחריו, כשחצה את קו המטרה ראשון לקול תשואות הקהל, סירבו לראות את חוסר ההיגיון שבאהבה הזאת. לא אוותר עליו! ידי רעדו מהתרגשות. עמדתי לבייש את כל משפחתי למען האהבה, ולא נרתעתי!

ראיתי אותו יורד מהסוס, כשכולם רצים אליו לטפוח על שכמו, ללחוץ את ידו, לשבח אותו. הוא הסיר את כובע הפרש שלו, ושפעת שערו התפרצה ממנו כמו מפל חום. הרגשתי חום בכל גופי. איזה גבר! הגבר שלי....מצפצפת על הכול! בטוחה שאמי תתמוך בי, ואם לא – אזכיר לה את המשפט שלה על האהבה המתדפקת על הדלת בהפתעה....

בצעד בוטח יצאתי מהמלתחה מוכנה לספוג הכול למען אהבתי לפרש המרוצים. ברקע המשיך הכרוז לדקלם בקולו המונוטוני את פרטי זכיית הסוס במקום הראשון. שמו של הסוס הוא "ברק", הוא עשה את הדהירה ב-דקה וחצי, זוהי השנה השלישית ברציפות שהוא זוכה במקום הראשון, בעליו, רוי טורנטון, בנה של ליידי טורנטון המקורבת לבית המלוכה, אינו מרשה לאיש לרכב עליו במרוצים, בטענה שאינו מוכן להפקיר את סוסו האהוב לצליפות השוט האכזריות של פרשי המרוצים חסרי הלב, ורק הוא, טורנטון, רוכב עליו ומדהיר אותו לניצחון ....

* מחווה לרומנים הרומנטיים של הסופרת האהובה עלי, ג'יין אוסטין. הדמויות הן מעין המשך לספרה המפורסם "גאווה ודעה קדומה".

* הצילום של חברתנו המוכשרת "שטוטית" מהקפה, מצורף בזאת http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059333&p=0