כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של mikelda

    עוסק בענייני חינוך, יזמות, שיפור מצב החינוך, הצעות חדשות. מה צריך לעשות ועדיין לא נעשה בתחום החינוך. רפורמות בחינוך לא מצליחות אצלנו לכן צריך להתמקד בשינויים קטנים ושיטתיים.

    0

    הזמנה לחרם בבית הספר

    8 תגובות   יום ראשון, 30/8/09, 00:55

    מקובל לראות באלימות גורם קבוע בחיינו, תסכולים וחסכים מובילים לאלימות, חוסר בתקשורת או סתם מאבקי כוחות ושעמום. אלימות מוגדרת כשימוש בכוח פיזי או פסיכולוגי להשגת מטרות.

    הגורמים לאלימות הם רבים החל מתסכול בחוסר יכולת לקבל את רצוננו, דרך המודלינג, ההשפעה  הסביבתית, "כך מתנהגת הסביבה בה אני חי".  גם המאבק על משאבים מצומצמים הוא גורם לאלימות. כמובן שישנם מאפיינים אישיותיים המגבירים את הנטייה לאלימות בקרב חלקנו.

     

    לאחרונה, בעיקר בסוף הקיץ אנו עדים למעשי אלימות רבים, וישנה תחושה שהאלימות הרימה ראש והיא מסתתרת אחרי כל פינה. זאת בניגוד למחקרים ומדידות המעידים שרמת האלימות בישראל נשארה יציבה בשנים האחרונות, במיוחד באלימות הקשה.

    האלימות בבית הספר, בדרך כלל, מוגדרת כתופעה של אלימות קלה, הצקות, צ'פחות, נידויים וחרמות, לעיתים רחוקות יותר האלימות מרימה ראש ומדרגה. משרד החינוך מפרסם באתר המרכזי שלו מאמרים העוסקים בתופעת האלימות ובדרכים לצמצום התופעה, גם הפעילות בשטח מצומצמת ולא מספקת.

     

    בתי הספר והמורים מרגישים חסרי יכולת ואמצעים לטפל באלימות, וזכויות התלמיד הפכו לטרנד נפוץ. למורים נשאר רק כלי יחיד, שהיה ונשאר - ההשעיה - "שההורים שלו יטפלו בו". לבית הספר אין כלים לטפל באלימות. אמנם,

    עכשיו יש שר חינוך חדש ששינה את חוק זכויות התלמיד, והצליח להכניס מרכיבים נוספים לענישה, או במילים אחרות החמרת הטיפול בתופעת האלימות, פחות סבלנות לאלימים, "כדי לאפשר לרבים ללמוד בחופשיות יש לצמצם את חופש המיעוט - הבריונים".

    בסקר שנערך ב 2006 - 2007 מטעם אוניברסיטת תל אביב, בדקו את  מדד אלימות. מתברר ששיעור הדאגה מתופעת האלימות עלה בשנים האחרונות מ83% ל 88%.  גם בטיפול בתופעת האלימות ישנה ירידה באמון הציבור, כ 70%  מהנשאלים מעריכים שטיפול הרשויות אינו מספק ואינו יעיל.

     בסקר  ניתן להבחין בגורמים יעילים לטיפול בתופעת האלימות והם:

    המשפחה, צה"ל, תנועות נוער וגופים וולונטריים .

    גישת הצדק מאחה משתמשת בגורמים האלו די בהצלחה.

     

    בשלהי ימי אוגוסט המהבילים עליתי לבירה - ירושלים, להשתתף בכנס שעסק בדרכים אחרות לטיפול בבעיות אלימות, בדרך כלל, אלימות קלה. את הכנס יזמה יחד עם אחרים, חברה מהקפה דליה טאובר מעמותת קד"ם, עמותת s.o.s אלימות האוניברסיטה העברית ואחרים. לצורך הכנס והשתלמות הגיע גם יוזם ומפתח הרעיון בחו"ל טד וכטל. בכנס הוצגו גישות שונות וחדשות לטיפול באלימות: גישות מקרבות, גישות מאחות, צדק מאחה.

     

    הרעיון המרכזי של גישות אלו הוא, הטיפול באלימות, לפחות באלימות הקלה, יכול להיפתר במסגרת המשפחה, החברים והקהילה.

     

    גישה  זו פועלת בארצות הברית, באנגליה ובאוסטרליה די בהצלחה. הגישה מאפשרת לפוגע לבצע תיקון אצל הנפגע, להבין את המניעים ולחבר מחדש את המסגרת הקהילתית. כיום ניתנת לפוגע אפשרות לעבור תהליך תיקון במקום תהליך ענישה רגיל בבית המשפט. התהליך מלֹווֶה באנשי מקצוע מתחומי הרווחה והמשטרה.

     

    היתרון, על פניו, נראה מועיל, הפוגע מקבל הזדמנות נוספת להמנע מכניסה למעגל הסגור של הפשע. התיקון נועד להפגיש את הפוגע והנפגע ולמצוא פתרון מוסכם ומאושר על ידי הרשויות. הענישה בבית המשפט נועדה לפגוע בפוגע, אבל אינה עונה על צרכיו של הנפגע לקבל מענה וסליחה.

    כיום עברו כ150 אירועי אלימות תהליכי תיקון במסגרת הגישות המקרבות והמאחות. גישה זו פועלת על ידי "משוגעים" לדבר מקרב המשטרה, הרווחה, מחלקות לנוער ואנשי מקצוע כמו הפסיכולוג הפרופ' חיים עומר מדווחים על הצלחה.

     

     

    אני מעלה את הרשימה הזו כדי להציע לכולנו לראות, כיצד הגישות המקרבות פועלות בבית הספר, כיצד ניתן להתמודד עם תופעת החרם הכיתתי. תופעה אלימה, שבה הבריונים בכיתה או בקבוצה מחליטים לנדות ולהחרים תלמיד.

     

    יום שני ה - 14.9.2009, בשעה 21:00 תועלה לשידור בערוץ 10

     

    תוכניתה של מיקי חיימוביץ על החרם בבית הספר. חרם זאת תופעה אכזרית ושכיחה שיש עליה מעט מאוד התייחסות. בתוכנית יתקיימו שיחות עם מומחים, יוצגו נתונים ודרכי התמודדות ובעיקר שיחות פתוחות עם ילדים בנושא.

    נושאים קרובים:

    איזו אלימות נפלאה,

    הבלוג של דליה טאובר

    הלשנה,

    בושה

    שילוב תלמידים

    חרם תלמידים - יוני צ'ונה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/9/09 07:01:

      דליה ומכאל.

      ביה"ס כמוסד מחנך חייב להתיחס למעשים ולא לאדם עצמו.

      בי"ס כמוסד מחנך חייב לצמצם תסכול של התלמיד תוך הקשבה לו ורגישות לצרכיו ולסביבתו.

      בי"ס כמוסד מחנך חייב להאמין שהוא יכול לשנות, ולעצב את התלמיד.

      בי"ס כמוסד מחנך חייב להימנע מתיוגו של התלמיד.

      בי"ס כמוסד מחנך חייב לפעול בשלבים כאשר הוא מטפל בהתנהגות לא מתאימה.

      בקיצור: בי"ס חייב ליצור סביבה (פיזית ותרבותית והתנהגותית) שתאפשר לילד הרגשת בטחון.

      וברור לי שאם ילך לפי 4 ה"קווים" הללו (ולא רק הם) - ימנעו או יצומצמו מקרי האלימות.

      אבל, אם ילד מתנהג באלימות קשה, או שכל הדרכים שנוסו לא הביאו להטבה בהתנהגותו יש להרחיקו מביה"ס (לעיתים לזמן מוגבל ולעיתים נדירות להוצאתו מהמסגרת) וזאת משתי סיבות:

      1. ביה"ס אחראי על בטחונם, והרגשת הבטחון של תלמידיו. ביה"ס חייב להבטיח את זכותו של כל תלמיד לא לפחד.

      2. הוצאת תלמיד מביה"ס (תוך הליך ברור שמאפשר לתלמיד ולהוריו לשמוע ולהשמיע, ורק אם מוצו כל הצעדים הקודמים), היא שדר ברור לתלמיד שהתנהג באלימות ולתלמידים הסובבים אותו: אלימות לא תיתכן.

       

      צטט: shabat shalom 2009-08-30 16:35:18

      בנושא של אלימות יש לטפל מיידית כטיפול משמעתי ורק  אחר כך לגבש תכנית טיפולית מתאימה לכל ילד אלים.

      השדר של "אלימות לא בבית ספרינו" חייבת להיתרגם כפי שהחא: היית אלים תורחק, אח"כ נראה מה יהיה הלאה.

      החזרה לבי"ס צריכה להיות מותנית בטיפול שביה"ס גיבש.

      שתי בעיות: האחת: הפכו את ביה"ס לעולם משפטי בזעיר אנפין.

      השניה: גיבוי משרד החנוך להשעיה וענישה משמעותית, ושימוש באופציה של הרחקה לתמיד אם הטיפול לא עוזר.

      ביה"ס שרשאי ללכת בכיוון זה הוא בי"ס שדאג להפחית תסכולים, ולפתוח דלתות לתלמידים במצוקה כחלק מנהלי ביה"ס.

       

       

      שלום יוסי,

      נכון, באלימות צריך לטפל מייד ובנחרצות, אבל הטיפול צריך להיות משולב, היכן שניתן לתקן צריך לתקן.

      ברבים ממקרי האלימות יש שני צדדים שלא למדו להתמודד עם התיסכול ושלא למדו תקשורת מגוונת.

       

      הדרך הנוקשה תמיד תשאר דרך.

       

      מיכאל

      צטט: רביב נאוה 2009-08-30 15:32:00

      הי מיכאל,

      אתה כותב דברים חשובים ונכונים אולם לצערי, על-פי כל הסימנים, המערכות השונות בישראל לא רק שאינן מתכוונות ליישם את עקרונות התכנית, הם הולכים לעשות את ההיפך הגמור. האנשים שאמורים להוביל את המדיניות משר החינוך ועד ראש הממשלה זועקים סיסמאות על "אפס סובלנות" ועל "החמרת ענישה", מעודדים ע"י תקשורת מתלהמת, ובו-בזמן, מערכות הרווחה והטיפול קורסות ויחד איתן שאריות תחושת הסלידריות החברתית. צריך להיות תמים כדי לא להבין שהתקציבים להגשמת הסיסמאות הממשלתיות (יותר שוטרים ויותר ענישה עולים כסף, מה לעשות?) יבואו בהכרח על חשבון אותם גופים, חלשים ממילא, שאמורים לדאוג לביצוע התכניות של "צדק מאחה" ודומיהן.   

       

      רביב,

      החינוך כמו האלימות נמצאים בהלימה אחד לשניה. נדמה לי שלא הגענו מספיק נמוך בשני התחומים האלו.

       

      נכונו לנו ימים קשים יותר, חבל שרק מעטים רואים את הקשר ואת הפתרונות המשותפים.

      מיכאל

        30/8/09 22:39:

      תבורך
        30/8/09 20:54:

      צטט: shabat shalom 2009-08-30 16:35:18

      בנושא של אלימות יש לטפל מיידית כטיפול משמעתי ורק  אחר כך לגבש תכנית טיפולית מתאימה לכל ילד אלים.

      השדר של "אלימות לא בבית ספרינו" חייבת להיתרגם כפי שהחא: היית אלים תורחק, אח"כ נראה מה יהיה הלאה.

      החזרה לבי"ס צריכה להיות מותנית בטיפול שביה"ס גיבש.

      שתי בעיות: האחת: הפכו את ביה"ס לעולם משפטי בזעיר אנפין.

      השניה: גיבוי משרד החנוך להשעיה וענישה משמעותית, ושימוש באופציה של הרחקה לתמיד אם הטיפול לא עוזר.

      ביה"ס שרשאי ללכת בכיוון זה הוא בי"ס שדאג להפחית תסכולים, ולפתוח דלתות לתלמידים במצוקה כחלק מנהלי ביה"ס.

       

       שלום לך יוסי

       

      רבים משמיעים את הטיעון שלך -  "היית אלים תורחק, אח"כ נראה מה יהיה הלאה"

      אולם תן דעתך לאותו "אחר כך" - מה יקרה אחר כך?

      עם מה אנחנו, כמערכת וכחברה נצטרך להתמודד  אחר כך?

       

      הרי בצד התועלת המיידית שנותנת מדיניות אפס הסובלנות - ההרחקה המיידית והפסקה רגעית של האלימות - היא יוצרת בעיה עמוקה הרבה יותר שהנזק שלה, אם בכלל ניתן לתיקון - גובה מחיר גבוה הרבה יותר. בעצם  הרגע שבו הרחקת את האדם האלים - למעשה תייגת אותו. לא פסלת את ההתנהגות - אלא פסלת את האדם.

      פסילה כזו מתייגת אדם ומונעת את חזרתו לחברה הנורמטיבית - גם בהווה וגם בעתיד. גדולים וחכמים ממנו טענו כי לכל אדם שפגע באדם אחר שמורה הזכות להבין את משמעות מעשיו ולקבל הזדמנות לעשות תיקון אמיתי ולשנות את דרכיו. הרחקה, השעייה וענישה חיצונית לא נותנות לאדם הפוגע את הזכות הבסיסית הזאת, וכן מונעות מהנפגע ומהחברה כולה את ההזדמנות לחנך אדם פוגע ולקבל בחזרה לחיק הקהילה אזרח מודע יותר, רגיש יותר ומועיל יותר לכלל.

       

      מחקרים רבים מאוד ברחבי העולם מצביעים על כך שאדם שהורחק מהחברה ותוייג כבעייתי - קודם כל יפנה להצדקת המעשה שלו ולהקטנה החומרה שיש בו. הוא משכנע את עצמו שהוא בסדר והחברה מתעמרת בו. עם הרגשות השליליים הללו הוא ממשיך להתנהג בצורה פוגענית ואלימה. מאחר שאינו יכול יותר להתקבל בחברה הנורמטיבית - שכן הוא "רע" הוא "אלים" הוא "בעייתי" הוא "מסוכן"  - לא נותר לו אלא לחפש את אותה החברה שתקבל אותו בזרועות פתוחות - והרי נמצאנו שולחים את אותו נער או נערה  שהתנהגו באלימות היישר לזרועותיה של חברה עבריינית שרק הולכת ומדרדרת אותם עוד ועוד. הדברים מקבלים תימוכין מחוקרי נוער, מקציני מבחן, מעובדי נוער ומעובדים סוציאליים שנתקלים בתופעות אלה על בסיס יומי.

       

      וכחברה - מה שכרינו? בעוד כמה שנים תוכל להכניס את אותו נער או נערה לכלא על עבירה כזאת או אחרת - ואז כולנו, אזרחי מדינת ישראל - נישא על גבנו את נטל הכלכלה והמגורים שלהם - כל עוד הם סגורים ומורחקים מהחברה. וכשיצאו מהסגר זה - הרי שברחובותינו יסתובב עוד עבריין משוחרר - עמוס בידע, בכישורים עברייניים ובתחושת תסכול וכעס על החברה שהרסה לו את החיים. בין אם הוא צודק ובין אם לא - הרחוב שלי ושלך עכשיו יהיה מסוכן משהיה.

       

      ושאלה נוספת שתמיד נשארת תלויה ועומדת באוויר - אותם נערים ונערות שכל כך נחפזרו להרחיק מקרבנו - הרי הם לא מתאדים באוויר. הם הולכים למקום כלשהו. לאן הולכים כל אותם ילדים מורחקים??? מה הם למדו מאותה הרחקה שהרחקנו אותם - מלבד העובדה שאנחנו, ה"נורמטיביים" רואים בהם "ילדים רעים" - ועכשיו הם צריכים להצדיק את המוניטין שנתנו להם.

       

      האם באמת פתרנו בעיה כלשהי או שמא החרפנו אותה והפכנו אותה לבעייה של מישהו אחר? ומיהו אותו מישהו אחר שצריך יהיה לתת מענה לאותם ילדים מורחקים? האם מעכשיו יתחילו לצוץ בישראל "חוות לילדים בעייתיים" שדומות יותר לבתי כלא מאשר למוסדות חינוך? ומה בדבר החינוך עצמו - האין זה מתפקידה של מערכת החינוך לחנך את הבלתי מחונכים? שהרי המחונכים לא באמת זקוקים למערכת חינוך....

       

      אז המלצתי היא שלפני ש"קודם נרחיק אותו ואחר כך נראה" - קודם נראה - ואחר כך - אם יהיה צורך - נרחיק אותו - כאשר אנחנו מבהירים לו שאנחנו לא פוסלים אותו כאדם אלא מציבים בפניו את הדרישה שלאחר שיבין - בעזרתנו ובעיקר בעזרת האנשים בהם פגע - את משמעות מעשיו, וייקח עליהם אחריות בדמות מעשים של תיקון ופיצוי - שמקובלים עליו ועל האנשים בהם פגע - אז נשמח לקבל אותו בחזרה לחברתנו ולסלוח לו על מעשיו. כי מה שאנחנו מגנים הוא המעשה ולא האדם.

       

      את זה מחטיאה גישת אפס סובלנות. אני מפנה אותך למחקריו של ד"ר רמי בנבנישתי מהאונ' העברית, שמצא כבר לפני זמן רב כי גישות אפס סובלנות למיניהם נכשלו ברחבי העולם במבחן הזמן והתועלת ומניעת אלימות. חבל שאנחנו שוב, כמנהגנו, מאמצים בישראל תכניות ומגמות שהעולם זנח כבר לפני עשור, ואין אנו משכילים ללמוד מכשלונם של אחרים. 

       

        30/8/09 16:35:

      בנושא של אלימות יש לטפל מיידית כטיפול משמעתי ורק  אחר כך לגבש תכנית טיפולית מתאימה לכל ילד אלים.

      השדר של "אלימות לא בבית ספרינו" חייבת להיתרגם כפי שהחא: היית אלים תורחק, אח"כ נראה מה יהיה הלאה.

      החזרה לבי"ס צריכה להיות מותנית בטיפול שביה"ס גיבש.

      שתי בעיות: האחת: הפכו את ביה"ס לעולם משפטי בזעיר אנפין.

      השניה: גיבוי משרד החנוך להשעיה וענישה משמעותית, ושימוש באופציה של הרחקה לתמיד אם הטיפול לא עוזר.

      ביה"ס שרשאי ללכת בכיוון זה הוא בי"ס שדאג להפחית תסכולים, ולפתוח דלתות לתלמידים במצוקה כחלק מנהלי ביה"ס.

        30/8/09 15:32:

      הי מיכאל,

      אתה כותב דברים חשובים ונכונים אולם לצערי, על-פי כל הסימנים, המערכות השונות בישראל לא רק שאינן מתכוונות ליישם את עקרונות התכנית, הם הולכים לעשות את ההיפך הגמור. האנשים שאמורים להוביל את המדיניות משר החינוך ועד ראש הממשלה זועקים סיסמאות על "אפס סובלנות" ועל "החמרת ענישה", מעודדים ע"י תקשורת מתלהמת, ובו-בזמן, מערכות הרווחה והטיפול קורסות ויחד איתן שאריות תחושת הסלידריות החברתית. צריך להיות תמים כדי לא להבין שהתקציבים להגשמת הסיסמאות הממשלתיות (יותר שוטרים ויותר ענישה עולים כסף, מה לעשות?) יבואו בהכרח על חשבון אותם גופים, חלשים ממילא, שאמורים לדאוג לביצוע התכניות של "צדק מאחה" ודומיהן.   

        30/8/09 07:29:

      בוקר טוב ושבוע טוב מיכאל

       

      אני מודה לך מאוד על כך שטרחת ובאת, ושמחה שבחרת להעלות כאן את נושא הגישות המקרבות.

      אמנם בעולם גישות אלה מתייחסות לכל סוג של אלימות - קשה וקלה. בניו-זילנד למשל, צדק מאחה הוא חוק מדינה. לכל עבריין בכל גיל ובגין כל עבירה מחוייבת המדינה להציע קודם כל לקחת אחריות על מעשיו ולתקן, לפצות ולשנות התנהגות. רק אם אותו אדם מסרב או שמתגלה כלא מסוגל להבין ו/או לקחת אחריות - רק אז פונים למסלול הענישה הרגיל.

       

      אולם אנחנו בראשית הדרך ולכן יפה לנו הצניעות והזהירות. כחלופה להליך פלילי מדובר בבני נוער (12-17.5) בלבד ורק במקרים של אלימות "קלה" כפי שציינת. אולם כמו שלמדנו מטד וכטל בזמן שהותו בארץ - הגישה תורגמה מזמן לגישה חינוכית בה מלמדים את התלמידים מלכתחילה להיות שותפים לכל המתרחש בכיתה ובבית הספר - הן באופן פרואקטיבי, כלומר - שותפים בתכניות פעולה ובקביעת כללים והן באופן ריאקטיבי - שותפים כקבוצה בהתמודדות עם אירועים בעייתיים שהתרחשו. 

       

      בסביבות חודש ינואר מתכוון טד להגיע פעם נוספת לישראל ולתת הכשרת המשך, שתכשיר קבוצה מתוך משתלמי הקורס הראשון שלו להיות מנחים. כך יהיו בארץ אנשים שיוכלו להנחות בתי ספר ומסגרות נוער אחרות איך ליישם את הגישה, שמתאימה לכל תפיסת עולם חינוכית, לכל תרבות ולכל מסורת.

       

      ושוב תודה לך על הפוסט הזה

      שבוע טוב

      דליה