בשעות הקטנות של הלילה, בין הצללים

כשהאור מתעורר ומותח איבריו בעצלות מנומנמת

אני מדברת עם אהובי, החבר הטוב ביותר שלי בתבל;

אני מחבקת אותו חזק, מאמצת אורו אל לבי.

אני מזמינה את מלאכיו לטבול אתי באגם הטהור של האור.

כמה טוב לצלול בחיקה של אהבה זכה,כמה טוב לכל תא בגופי לספוג את כוח החיים המקיים אותי.

אהובי, אלוהים שלי, אתה המרכיב הבלתי נראה הנשקף במראה מעיניי,

אתה החקוק בלבי.

אתה המשלים הנצחי שלי.

ומדוע לגופי הארצי כמיהה משתוקקת עורגת למשש מהותך באבריי?

ויודעת אני כי עמך אתמזג מעבר לזמן בבוא הזמן.

וטוב לי כאן בגופי היונק אהבתך עד בלי די, הצמא אליך

וטובה לי הידיעה כי מעבר לזמן,

בבוא זמן ארווה צימאוני בחיקך.

אהובי, אדוני ומלכי, מודה אני לפניך מלך חי וקיים כי נתת בי נשמתך.. 

כמה טוב לטבול באגם האהבה, לצוף על אדוות האושר, לשחוק עם מלאכיך,

לשוב אל שנות ילדות תמה- טהורה

לשבת בארמנותיך, לרגליך, לשחק בשולי גלימתך,

לרחף על כנף לבנה לקצוות מרחביך, לדעת אותך,

עולמך, סודותיך... תודה אל עליון חברי , אהובי, משפחתי שלי- טוב לי היותי טובלת בתוככי אוצרותיך...