כותרות TheMarker >
    ';

    כל הdesign הזה

    עיצוב זה די הרבה, אבל לא הכל.

    ארכיון

    0

    מחינוך לאפליה בקפיצה אחת

    5 תגובות   יום ראשון, 30/8/09, 08:48

    רבות מסופר  על נפלאות החינוך היחודי בימים אלה ממש.

    כל עיתון המכבד את עצמו (ואת קוראיו? לא בטוח) ממלא את העמודים שלאחר הכותרת בסקירת האופציות ש"מחוץ למערכת", בלוויית סיפורי גבורה אישיים מעוררי הזדהות, על ההורים האידיאליסטים שנלחמים ברשויות למען חינוך לילד על פי דרכם שלהם.

     

    העמדת ה"יחודי" כעדיף על המערכת גוררת פיחות בערכו של החינוך הממלכתי והאלהת האינדיבידואליזם החלוצי של הפרט האנוכי.

     

    הגדיל לעשות בסוף השבוע, ובעיתון הכלכלי המוביל- כי הרי בסופו של דבר הכסף הוא העיקר בחינוך, לא?- מר דרור אלוני ("הכותב הוא ראש המועצה המקומית כפר שמריהו, ניהל את גימנסיה הרצליה וממקימי ביה"ס הפרטי חברותא "), המכסה את רצונו בחינוך משובח (רק) לצאצאיו בשמיכות כאילו סוציאליסטיות (מנהיגות, כן?).

    בכנותו את המיזם הזה "חברותא", עם קריצה מתחכמת ל"יהדות" , הוא טוען שרק

    "...מתוך אחריות אזרחית ומתוך אמונה שישראל זקוקה לדור חדש של צעירים סקרנים בעלי אופקים רחבים המחויבים לחברה בישראל ורוצים להיטיב עם סביבתם, אשר ישאפו למצוינות ולהשתלבות ביצירה ובעשייה בכל תחומי החיים בישראל: מדע וטכנולוגיה, ממשל וצבא, רוח וחברה, ויגלו מנהיגות ואחריות בכל מה שיבחרו לעשות, אך אינם מוצאים מענה מספק למאווייהם במוסדות הקיימים.  "

     

    אכן אחריות ציבורית היא לגרום להרס וזילות המערכת החינוכית בשם אגואיזם טהור וסגרגציה שאפתנית, כשבעצם הוא אומר:

    "חברותא משמעו חינוך מעולה לצאצאי שלי (הרי הוא לא היה נכנס לזה אם לא היה מניע אישי, האם לא כן?) ולילדי חברי. אלה שמסוגלים לשלם את שכר הלימוד ולהסיע את ילדיהם בכל בוקר למקום ירוק ונאה שאליו לא מגיע אוטובוס ציבורי ולקנות להם את הטוב ביותר שכסף יכול לקנות- בלי שיפריעו להם כל מיני מעוטי יכולת ונדכאים שיטרידו את מנוחתם החינוכית בתהיות ושאלות ממינים שונים".

     

    מה אומר ראש המועצה על ילד מחונן משכונת התקוה, שלהוריו אין כסף- פשוטו כמשמעו- לאוכל, ומנהלת בית ספרו- בשכונת התקוה- מחפשת משאבים - בתוך המערכת "האכזרית והמנוכרת"- כדי לשלוח אותו לחוג באוניברסיטת תל אביב?

     

    הבוקר יש דיווח חלקי על מחקר חלקי שנערך באוניברסיטה העברית:

    "במקום למצוא בית ספר שיתאים להשקפת עולמם, יש הורים שבוחרים להקים אחד כזה בעצמם. מחקר חדש באוניברסיטה העברית בדק מה עומד מאחורי התופעה"

    "לבחירה לשלוח את הילד לבית ספר ייחודי יש גם משמעות כלכלית - הורים משלמים 1,000 שקלים לחודש ויותר תמורת הייחודיות. אבל גופן מבקשת להדגיש כי לא מדובר דווקא בהורים עשירים: "רובם ממעמד בינוני, בינוני-גבוה, שחינוך עומד בראש סדר העדיפויות שלהם"."

     

    והעיקר כרגיל רוחש מתחת לפני השטח: החינוך היחודי הוא האמצעי  העיקרי ליצירת סגרגציה ואפליה. זו הדרך היחידה שנותרה להפרדה בין שכבות מבוססות לאחרות. בין מי שיש לו למי שאין לו. בין מי שטוב לו לבין מי שקשה לו. בין לבן לשחור.

     

    לפחות חרדי בני ברק אינם מתאמצים להסוות את גזענותם: הם פועלים בגלוי למען בתי ספר עבור שחורים (באמונתם) ולא עבור שחורים (בצבע עורם).

     

    לבנבני האנתרופוסופיה, הדמוקרטיה ושאר ירקות מסווים את רצונם בהפרדה על ידי כסות אידיאולוגית מבלבלת וצבועה שנוח להם לחיות איתה.

    האגואיזם הקפיטליסטי מנצח את האידיאליזם הסוציאליסטי: במקום שהחינוך יהיה "המשווה הגדול" ויספק הזדמנות שווה לכל הוא הופך להיות אמצעי -נוסף- להפרדה חברתית וגזענית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/4/11 03:30:

      די נדהמתי למצוא את הדיון הזה (ראה מתי התחיל...).

      עוד יותר נדהמתי לקרוא את המניפסט המוזר של מר זכויות הפרט.

       

      יש עיוות לא קטן בטענה המרכזית, שיש להוציא את החינוך מסמכות המדינה ולהפסיק לממן את החינוך מתשלומי מיסים.

      שלא לדבר על ההשואות הסהרוריות לגרמניה הנאצית ולארצות קומוניסטיות.

      אני לא בטוח שקראת את הפוסט שכתבתי לפני שכתבת את התגובה שאיחרה בשנתיים...

      חינוך הוא שירות שמדינה מספקת לאזרחיה.

      חינוך ממלכתי יכול להתקיים לצד חינוך פרטי. מי שרוצה ויכול- שישלם יותר. מי מפריע לו?

      חינוך ציבורי חייב להיות ברמה סבירה עד טובה מכיוון שחובתה של המדינה לספק תמורה למיסים (ולשירות הצבאי שהיא מחייבת בו את אזרחיה, שהוא סוג של מס).

      ההתעלמות מההיסטוריה של כלכלת שוק עוברת כחוט השני לצד התיאוריה שהחינוך הוא ענין ל"שוק".

      היתה גם תוכנית שעשתה שוק למערכת החינוך ולשמחת כל נעלמה עם התחלפות המימשל (דו"ח דברת" קראו לדבר הזה).

      אולי זה הדבר הטוב היחיד שהביאו חילופי המימשל.

       

      כן. גם האוניברסיטאות צריכות להיות ממומנות על ידי המדינה.

      איכות לא נקנית בכלכלת שוק.

      איכות אינה נקבעת על ידי רצון הקונים.

      איכות מוגדרת במדדים מקובלים שעליהם יש להגן.

      איכות עולה כסף.

      מר זכויות הפרט מציע לספק חינוך של שוק חופשי לילדי שכונת התקוה? ירוחם? מי עוד?

       

        24/4/11 21:49:

       

       

      האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?

       

      התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

       

      לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

       

      הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

       

      ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

       

      ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

       

      כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

       

      ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

       

      הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

       

      הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

       

      ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

       

      יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

       

      על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

       

      כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

       

      אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

       

      מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

       

       

        31/8/09 17:58:

      פולסקי

      ראשית- תודה.

      יש שני זרמים תת קרקעיים בחברה הישראלית, שכנראה מזינים זה את זה: השאיפה של המדינה להתנער מחובותיה כלפי אזרחיה והשאיפה של אזרחים להתנער ממחויבות חברתית.

      כל זמן שאתוס "החברה הישראלית" היה קיים היתה מטרה משותפת שאיפשרה לתרום ולפעול למען הכלל.

      ברגע שהאתוס הוא הפרטה, על רקע של עשירים שרק מתעשרים ומדינה שנותנת פחות ופחות תמורת יותר מסים, הרי שיש לגיטימציה לפעילות אגוצנטרית ואגואיסטית של האזרח.

      הדרך של אלה "שאין להם" לכבוש לעצמם סטטוס היא בין השאר אלימות מתפרצת.

      או שירות צבאי (ראה כיצד מבני ישיבות הסדר נעבכים שמשרתים שירות חלקי הפכו הסרוגים לביינישים שנמנים עם חוד החנית)- שמה הוא אם לא אלימות מתפרצת?

       

      תמי

      אין כמו חינוך כדי לאפשר דילוג על מעמדות חברתיים. כולל באנגליה.

      דאגתם של  "אנשי המעמד הבינוני לגמרי" (יפה אמרת: בינוני לגמרי) אינה לחינוך ילדיהם. בבית ספר יחודי הם יזכו לחינוך דומה- רק עם יותר אמצעים ויותר "כיף".

      דאגתם היא להפרדה מלאה בין ילדיהם הענוגים ל"ילדים אחרים". לשחורים. לעניים. לנזקקים. לישראל השלישית והרביעית.

      כשהם מבצעים את הסגרגציה הפרטית שלהם, ורוממות היחודיות על שפתיהם, הם גורמים להרס המערכת כולה- שבין השאר מתקצבת היטב את יחודיותם ("פרטיים" הוא עברית מכובסת היטב . הם לא פרטיים אלא  "יחודיים". כשלושה רבעים מתקציבם באים מהמדינה- כלומר ממיסינו. ללא תמיכת המדינה הם ילכו בדרכם של שחורי בני ברק).

       

        31/8/09 07:56:

      אין כמו חינוך כדי ליצור מעמדות חברתיים.

      זוכרים את "גבירתי הנאוה"?

      ובכל זאת, כשאתה מוצא את עצמך נלחם בתחנות הרוח (לצערי, לא בתרתי משמע)
      של בית הספר המקומי, אתה מתחיל להזדהות עם הורים שאתה מכיר, אנשי המעמד הבינוני לגמרי, לא זה הגבוה, שהלכו ועשו מעשה ובידלו את ילדיהם תמורת סך נכבד מהתקציב החודשי.

      בחברה תחרותית קל יותר לדאוג לילדיך, עכשיו, לפני שיגמרו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לניקוי אורוות כללי.

        30/8/09 20:56:


      יופי של פוסט!

       

      אכן בעשור או שניים האחרונים יצירת מסגרות פרטיות לחינוך, רפואה ושיטור, אם לתת רק כמה תחומים כדוגמאות, פורחות לא רק אצל העשירים ביותר, אלא גם בקרב מעמדות הביניים במטרה מוצהרת לבדל את עצמם מהעניים, מה"לא-מוצלחים". לא חשוב שאותם סכומי כסף שמשלמים ההורים, ולמעשה הרבה פחות, היו יכולים לחזק את המערכת הציבורית. אבל להורים יש רצון להתבדל יותר משהם רוצים שילדיהם יצליחו.

       

      לא בטוח שבתי הספר הפרטיים יותר טובים, גם אם יש להם ייצוג בראש רשימות המצטיינים. הסינון הקפדני של תלמידים והרקע של ההורים משחקים תפקיד חשוב הרבה יותר מרמת בתי הספר הללו.

       

      אם נעשה אנלוגיה, הרי שבתחום ההשכלה הגבוהה מי שטוב הולך לאוניברסיטה צ-י-ב-ו-ר-י-ת ולא למכללות פרטיות. יש בעיות רבות באוניברסיטאות, כולל הנטיות הגוברות לראות בסטודנטים לקוחות, בדומה למה שקורה במכללות, להתחנף אליהם יתר על המידה (למשל, לתת ציונים גבוהים כאילו היו מים; טוב, "מים" זה לא דוגמה טובה בישראל דהיום - כאילו היו וודקה מיובאת בפיצוציות; ולפתוח תוכניות לימוד ל"מנהלים" שאין בהם כמעט לימוד, אולי נטוורקינג).

       

      ואפשר גם להוסיף ולדבר על הסבסוד הציבורי העצום לבתי ספר פרטיים. אבל זה לפעם אחרת.

      פרופיל

      שחר_קליין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      עידכונים

      הבלוג שלי

      העיצוב עובד

      קישורים