תמונה ישנה

רשימה זו נכתבת בתגובה לטור של אריאל הירשפלד – "יש עוד דברים יפים כאלה?" בעיתון "הארץ .  הירשפלד כותב עדין ופיוטי, הוא רואה דברים לעומקם, מתבונן בעולם בעין בוחנת, ממש כצלם מיומן- משתהה, מתבונן, מתפעל וכותב ביד אומן , בוירטואוזיות, נוגע בנפש האדם.

בטור האחרון הוא כותב על הספרייה של הרב יחזקאל מארק שנזרקה לפח האשפה, כלומר הספרים "החילוניים" בספרייה הושלכו על ידי ילדיו לפח האשפה, ספרי הקודש נלקחו.

הטור המקסים של הירשפלד הזכיר לי נשכחות , ימים רחוקים – ירושלים, שנת 1990 עת עברתי לגור בדירת קרקע ברחוב אלפסי יחד עם בעלי לשעבר.

רחוב אלפסי הוא אחד הרחובות היפים בירושלים, נמצא בשכונת רחביה.  זהו רחוב מפותל, טובל בעצים ובתי אבן ירושלמים. הבית שלנו עמד ממש באמצע הרחוב.

לימים נודע לי שלאה גולדברג התגוררה ברחוב זה בערוב ימיה. את כתיבתה של גולדברג אני מאוד אוהבת, קראתי וחקרתי רבות את יצירתה הענפה.

הדירה היתה מוזנחת ומלאה בחפצים ישנים, מדפים עמוסי ספרים, תמונות עם ציורי שמן, קירות עם טיח מתפורר וחלונות מאובקים. בעל הבית, איש ידוע שעובד בתחום התקשורת (שלא אזכיר כאן את שמו) הסביר לי שאני יכולה להעיף את תכולת הבית החוצה, הוא סיפר לי שאבא שלו גר בבית עד מותו.

בספרייתו היו המון ספרי תיאטרון, ספרות יפה, הגות ופילוסופיה . ישבתי שעה ארוכה ועיינתי בספרים וחשבתי לעצמי שאני לא יכולה להשליך את תכולת הבית לפח האשפה.

כך עשיתי.

ימים רבים עסקתי בהוצאת תכולת הבית – תמונות משפחתיות, מכתבים, ציורים, ספרים ומיני אוספים. הרגשתי איך חייו של אדם מוטלים ככלי שאין חפץ בהם, איך חייו של אדם נערמים בקרן הרחוב כפסולת.

תחושה כבדה אפפה את כניסתי לבית ברחוב אלפסי- באותם ימים הייתי בחורה צעירה שעדיין לא צברה זיכרונות רבים, מכתבים ושאר אוספים אך ליבי נקרע בתוכי ומכאוב גדול אפף את ישותי. חיי אדם מאבדים את משמעותם עם עזיבתו את העולם, כל שהיה חשוב בעיניו , כל הדברים בעלי הערך נראים לאחרים נטולי משמעות.

הרהרתי בציורי השמן שודאי השקיע בהם זמן ומחשבה , אהבה ותקווה, במכתבים שקבל ושמר בתוך קופסה שודאי היו יקרים לליבו ומידי פעם עלעל בהם, בספרים שצבר בספרייה שלו. בתוך הספרים היה כתוב שמו בשרבוט ובין הדפים פתקים קטנים ובהם הערות על הכתוב.

חייו הארוזים בתוך קופסת ביתו, בין הקירות הושלכו החוצה, נזרקו לעולם שבחוץ ואולי מישהו ימצא בהם עניין.

אני לא יכולתי לקחת לעצמי דבר מחפציו, הרגשתי שאין לי רשות לגעת בחפציו, בספריו או בכל דבר שהיה שייך לאיש שנפטר מעולמנו.