החופש הגדול כבר נכנס לשלב הסופי של פרורי הגסיסה האחרונים וביום שלישי המעגל שוב ייפתח מחדש. החופש שלי עדיין בעיצומו למרות שכבר די בא לי לחזור לעבוד, זה ייקח עוד זמן. בינתיים אני מספיק כל מיני דברים, ואני עדיין ילד רע ולא ממש מכין יותר שיעורים בסדנת כתיבה, שגם הסוף שלה מתקרב. כשאני חושב על זה? אין לי ממש כוונות להיות איזה סופר שכותב רומנים, מקסימום ספר בישול לגרושים שיתחיל בטלפון של איזה פיצרייה. אני לא ממש מעיד על עצמי בלוגר. במקרה הטוב מובטל הייטק מרצון. מי שרוצה ריאלטי או משהו סקסי בפריים טיים, אז היום זה הגמר של כוכב נולד לא? 

מצאתי את עצמי יושב וקורא כל מיני פוסטים ישנים שלי, כי ככה זה שאתה מובטל. האמת שגם חשבתי להירשם לבלוג שלי ולקבל עדכונים כל פעם שמתפרסמת לה רשומה חדשה... אבל זה בערך נראה כמו נגיד רופא שיניים שעושה לעצמו טיפול שורש? עזבו סתם זכרונות מהעקירה. הבלוג הזה נולד למעשה בגלל איזה אבא אחד מבוהל שלא ממש הבין מה היא הלקות התקשורתית הזו, שהאריה הקטן שלי מאובחן בה. וכך זה נמשך ונמשך עד שכל החלקים הסתדרו להם אט אט, והיום זה בעצם קצת יותר או קצת הרבה יותר אופטימי.

האריה הקטן שלי כבר בן שש. חגגנו החודש יומולדת ביחד עם כולם ובילינו שנינו די הרבה בשבוע שעבר, וגם בזה שלפניו. ובכלל יוצא שמפנקים אותו מכל הכיוונים בחופש. יש את הדברים שעושים עם אבא כמו ללכת לפלנטריום, לקולנוע, לאכול מלא צ`יפס וכוכבים כי זה הכי בריא שיש, לישון צהריים כייאה לשגרת הבטלה, טוב לישון צהריים הוא קצת פחות אוהב, אבל הוא מתוק אמיתי האריה הזה שלי, וביום שלישי הוא מתחיל גן חדש. הוא כבר סיים גן חובה בגן הרגיל שלו, החלטנו על עוד שנה בגן. הפעם זה גן תקשורתי. כיתה א` תתאפק עוד שנה.

PDD-NOS זו תגית די שכיחה כאן בבלוג, יש לא מעט רשומות שעוסקות בזה, ויש לא מעט דמעות שליוו את הרשומות הרלוונטיות שעסקו בזה. לא ידעתי כל כך בהתחלה מי נגד מי, ולמה צריך את זה ולא את השני. איך בכלל חיים עם זה, ולמה זה כל כך אפור. לא ממש ידעתי אם עילי כן אוטיסט או לא, עכשיו זה ברור שלא, אבל זה לא באמת משנה. לא ידעתי אם זה תורשתי או מדבק, עכשיו גם זה ברור שלא. גם לא ממש ידעתי מה יהיה ואיך יהיה - ועכשיו זה ברור שמדובר באחד המלאכים הכי מדהימים שיש, שלימד אותי כמה שיעורים על החיים וגם קצת על עצמי. כן אולי זה הולך להיות עוד אחד מהפוסטים האלה - מבפנים.

הדגש, ואו, אחד הדגשים בעבודה עם ילדים בעלי לקות תקשרותית, ובפרט עם עילי הוא על תקשורת. לתקשר, להבין סיטואציות ממש פשוטות, להבין שלשחק עם חברים יכול להיות ממש כייף, עכשיו תורי ועכשיו תורך, להעדיף קצת פחות להיות לבד, לשקף, לדעת לתת פתרונות למצבים שנראים לאחר די ברורים. יש המון דברים שצריך לעבוד עליהם. אז איך או מה יהיה? הרוב תלוי באריה הקטן הזה, שעדיין קצת קשה לו להתרכז, ועכשיו כשחופש אז בכלל. יש עדיין כמה סימפטומים שכנראה יישארו שם כמו זה שעדיין הוא מכסה את האוזניים כשאיזה משאית עוברת לידינו בכביש - הרעש, הרעש הכל כך צורם. יש בפי.די.די או בפי.די.די נוס כמה סימפטומים שנגזרים מהתנהגות סטראוטיפית אוטיסטית. חלקם נעלמים עם הזמן, הרבה כבר נעלמו, חלק עדיין עוד שם וכנראה שיישארו שם לעד. כל עוד לאריה הקטן שלי זה לא מפריע, אז גיליתי שגם לי לא... 

חוץ מזה? חוץ מזה זה חיוך אחד ענק. געגועים אינסופיים כשאני לא איתו. יש לו הרבה ניואנסים קטנטנים כאלה שממיסים כל פעם מחדש. אפילו אם זה לשכוח להוריד את המים אחרי שהוא עושה פיפי. "מה שכחת?" אני שואל, "להוריד את המים" הוא משיב, ריצה קלה שלו לשירותים והניאגרה כבר עושה את שלה. הוא רוצה פתאום להירדם לידי בסלון, או פשוט ללכת לישון במיטה של אבא. כבר לא ממש אוהב להיות לבד בחדר שלו ולשחק. עם כל הלגו שיש לו שם לא הייתי יוצא משם לפחות חודש, אבל זה גם קצת עניין של ריכוז וחשק בסוף. אהבה גדולה למוזיקה ומיץ ענבים כבר אמרתי? חוץ מזה, מרוב ימי הולדת שחגגנו לו החודש הוא עדיין מחפש את המתנות שימתינו לו על המיטה או בבית של סבא סבתא. חיוך ממזרי ומתחנף כשהוא רוצה לשחק במחשב. ותמיד, אבל תמיד צ`יפס וכוכבים בכל הזדמנות.

קצת קשה לי להשתמש במטריקות רגילות של "קצב ההתקדמות" של האריה שלי. אני לא ממש חושב שיש לאט מדי או מהר מדי. אוהב אותו כמה שאני יכול בדרך שלי. וזה כולל לתת לו לרדוף אחריי ובסוף לטרוף אותי, לראות איתו את טום וג`רי ואולי גם את עידן הקרח בבית, הוא בוחר ואני שם בדי.וי.די. ללכת לטייל, ללכת לראות פילים או אריות בספארי, לשמוע מוסיקה ביחד, ללכת לקניון, לחבק, להתקלח, לספר סיפור לילה טוב, לקום בבוקר, להאכיל את הדגים, לאכול את הדגנים מהשוקולד ולצחצח שיניים. בעצם הדברים הרגילים שכל אבא עושה עם הבן שלו, אפילו שזה רק פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה... בסוף מתרגלים.

החיים יותר חזקים מהכל, את זה כבר למדתי. אני לא טיפוס של גורל, לא בכיין ולא קוטר. אני יכול להיות הכי רומנטיקן שיש ואני גם יכול להיות הכי ריאלי בעולם. אני יכול למצוא את עצמי יושב ושותה עם הצוות הקודם והצעיר שלי ממייקרוסופט עד השעות הקטנות של הלילה, ויום אחרי זה לשבת עם החבר`ה היותר מיושבים שלי, ועם הילדים שלנו גם. כולם שואלים מה שלום עילי, ואיך הוא מתקדם... כולם מתעניינים באריה הקטן הזה שלי. קח ת`זמן אני אומר לו לנסיך שלי, לא בוער שום דבר. הדבר היחיד שתמיד בוער שם מבפנים זה האריה הקטן שלי, שלמד לקחת את החיים מזווית קצת אחרת, ואני חושב שהוא לימד את אבא שלו את הטריק הזה גם.

ללא צל של ספק שנה הבאה תייצג אישזהי אבן דרך בדרך המיוחדת הזו שלנו. אני אופטימי וחושב שזה דווקא לטובה. כן זה כבר הסוף של הקיץ. פורמלית הקיץ יעזוב פה בעוד כמה שבועות, והלוואי שכבר יחזירו את גלעד עד סוף הקיץ, שיוכל כבר להיות כאן בראש השנה עם כל אלה שכל כך אוהבים אותו ורוצים אותו כבר בחזרה. אינשאללה.

אז לאריה הקטן שלי אני רק רוצה לאחל המון בהצלחה בגן החדש. תמיד תזכור שאבא אוהב ותמיד יהיה שם בשבילך. עכשיו תרשו לי גם לסיים במזל טוב אחד ענק לינשופי. לינשופי נולד בן אתמול בלילה. אז המון מזל טוב לינשופון הקטנטן ולינשופי ולכל המשפחה גם. נסיים בלידה ובינשוף הקטנטן החדש טוב? זה הכי כייף לסיים ככה.

עמית