לא ברור לי לכמה זמן, חודשיים, שנה פחות או יותר. הרבה תאוות ומחשבות על חיפוש משמעות, סגירת קצוות ומעט זיכרונות. אני רגועה קצת מעצם המחשבה שאני עושה ומעיזה. כל זה קורה כשאתה חי את הדבר מרגע לרגע בלי לספור את הזמן. אני אסירת תודה על כל מה שקרה לי גם כשהיה קשה ונורא זה קירב אותי לרצונות האמיתיים שלי. בשלושת החודשים האחרונים הבנתי שאחרי 12 שנים על טייס אוטומטי בלי לעצור לרגע  אגרתי המון כוח ואין סוף אפשרויות שבסופו של דבר רק בלבל אותי.יש לא מעט סיבות שיכולות להסביר מה גורם לאדם לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד. מרד החיים או האומץ לעזוב את האורווה אחרי שניסה לטוות מערמות קש חוטי זהב. שבוע שעבר קבלתי תגובה מעניינת מאחד החברים בהקשר לפוסט שכתבתי כשבהתחלה לא ממש הבנתי את "כוונת המשורר" ובנימה פרטית הוא הסביר,שאנחנו כל כך סלקטיביים מטבענו ואם נפעיל גמישות מחשבתית נוכל לראות את הפרטים החשובים של החיים בזווית אחרת. הכול עניין של הפרשנויות שלנו שמרכיבים את המציאות .

בתקופות זמן מסוימות של החיים אני אוהבת לבדוק את הגבולות שלי כשרוב הפעמים חציתי אותם גם כשידעתי שאני צריכה לקום וללכת. אם פעם ציירתי לעצמי טיוטת סקיצה של החיים ביד חופשית, לפתע אני מוצאת את עצמי בתוך תמונה של מערכת יחסים מעל שנה ויותר. כנראה "שיש לי עוד הרבה טעויות לעשות, אבל כולן יהיו חדשות עבורי" (אברהם לינקולן) הכל פתוח, הכל יכול לקרות. הלא צפוי בהחלט ממלא אצלי מומנטום של מסתוריות ועניין. גם אם אני נפגעת לפעמים- כנראה זהו גורלי.

ובזמן שרוב הציבור מתייחס לכל הטרנדים התרבותיים כבמה אחת כדי להוכיח שהוא יכול לכתוב דרמה שתסחוף את קהל הצופים. אני מעדיפה את הדרמות האישיות שלי לשמור לעצמי לא להסביר כל הזמן. כדי "שלא יהיה בטל בשישים" .תמיד יש מקום להוסיף ולשנות את הסיפור האישי גם אם מסתכלים על החיים בצורה איוולת.

בשישי האחרון לפניי כניסת השבת, נסעתי לנתב"ג לאסוף חבר טוב שלי שזנח אותי לטובת חודש מלא בהודו.

הגעתי קצת באיחור ב-17:15 כשהוא ממתין לי בין צפיפות תיירים איטלקים וצרפתיים עמוסי מזוודות נוהרים במרדף איתור מוניות כדי להגיע ליעדם. כולם מחויכים ושמחים כאחד או שמא בעצם זה רק מומנט זמני ואוטוטו חוזרים לעליבות החיים?! פתאום ראיתי אותו עומד באמצע האי- תנועה עם תרמיל גדול על הגב ותיק צד ביד כשהוא,מחייך לעברי כאילו זו הפעם הראשונה שראה אותי מימיו. זה היה החיבוק הכי ארוך שאני זוכרת מהתקופה האחרונה. עד כדי כך שאמר לי: " חכי, אל תזוזי, עוד קצת ..את מריחה טוב, אני לא מאמין שאני מריח משהו טוב ולא סירחונות בלתי נסבלים, אני מרגיש מוזר"..נכנסנו לסוזוקי שלי תוך כדי שאני סופגת את תחושת הריחוף שלו באוויר. שהרי,לפני 48 שעות קודם לכן הוא היה במדינה זרה בין קבוצות הינדים וכאלה מוטציות מחוסרי רגליים שישנים על חרא של פרות מאושרים,לבין נופים עוצרי נשימה כשבקצה ההרים אתה כאילו נוגע בקרחונים וריחות מצחינים שאת זה הוא בטוח לא ישכח. הוא סיפר לי שההודים גילו את השוקולד נוטלה ,בכל אוכל הם דוחפים את "התבלין" הזה..צחקתי והופתעתי שעל ציר הזמן שלנו הכל שונה,שם הם עוד מגלים את קידמת העולם ופה מחפשים טכנולוגיות חדשות עם ריגושים ופטנטים מעולם אחר.

העיתוי המושלם בדיעבד בלבד יצר תמונה או מצב ששלמותו גבוהה מהמתוכנן ובכלל בלתי נצפית כך,הוא חשב. זה כמו גנדי באוטו-ריקשה, כמו המזכירה שלי בפלאפון שכבר שנים מעצבנת אנשים במושלמותה הקיומית.

איפשהו בנבכי הרגשתי כמתבוננת מהצד,מעגל הזמן קיבל עבורי יותר תוקף חזק. עד כמה זמן הוא המרכיב המהותי בחיינו.יום אחד אתה מתעורר למציאות שבחרת במסלול שלך ולעיתים אם שינית אותו אתה יכול ליפול לקרשים או להיות האדם המאושר על "הירח".

אני בטוחה שגם למצוא בן זוג לחיים זה סוג של אומנות המקרה ובעיקר -הזמן. אתה מתכנן, משאיר כוונה פתוחה ומתישהו ברגע שרק בדיעבד תדע שהוא הנכון ביותר, אתה לוחץ על הכפתור. התוצאה הרבה יותר מושלמת ממה שיכולת לדמיין ואתה יושב, מסתכל וחושב לעצמך...... what a wonderful world  וגם אם יד הגורל בעיתו והזמן לא מצטלבים,לעולם לא נדע. כי זה לא קרה !