כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ---

    יומן ביוב 5- מים עכורים

    9 תגובות   יום ראשון, 30/8/09, 16:10

     

    מים עכורים

     

    החיים הם כמו כוס עראק. בהתחלה שקופים וצלולים ואז פתאום נכנס בהם קרח והם הופכים למים עכורים. אני יודע שזה לא דימוי יותר מידי חכם אבל ככה העולם שלי נראה. וכשהעולם נראה כמו עראק אז המצב באמת לא טוב. זה מצב שהדרך היחידה שלי לפתור אותו היא לשתות את העולם הזה אלי. ככה אני מכניס את הנוזל העכור הזה לקיבה והעולם פתאום נראה יותר צלול. לא פחות עצוב אבל צלול.

    היום למשל כשנכנסתי לפה, העולם שלי היה כל כך עכור שבקושי ראיתי משהו. נעזרתי בחוש המישוש כדי להצליח להגיע הנה. כשהגעתי הרגשתי את האוויר הסמיך שעמד בין הדלת לבר ונאבקתי בו עד שמצאתי כיסא פנוי. זאת שישבה בדיוק מולי נראתה ממש מכוערת בתוך הערפל הזה. כשהסתכלתי עליה בפעם הראשונה הרגשתי כזה גועל נפש שכמעט קמתי והלכתי הביתה. למזלה הברמן תפס אותי שנייה לפני שקמתי ובלי שהרגשתי כבר הייתה מונחת מולי כוס שקופה צלולה עם רמזים של ערפל שהלך והתעבה בתוכה. אחרי עוד כוס אחת הבחורה כבר לא הייתה כל כך מכוערת ואחרי הכוס השלישית אפילו הצלחתי לחייך אליה. היא חייכה אלי בחזרה, חיוך של סימן שאלה שלא רוצה תשובה, ואני לא עניתי. במקום זה הסתכלתי על הקרח שבכוס שלי ונדנדתי אותה קצת כדי שהעראק יסמיך עוד ויעכיר. חשבתי לעצמי שככל שהעראק יהיה יותר עכור ככה העולם יראה לי יותר צלול.  

    אחר כך חשבתי שזאת אשליה. שהעולם אף פעם לא יהיה שקוף לתמיד, אבל הוא יכול אולי להיראות לי כמו עולם צלול לרגעים בודדים.

    אחר כך חשבתי לעצמי שבעולם שבו אני חי, אפילו רגעים יכולים להיות בודדים.

    הרמתי את הראש ופתאום היא הייתה לידי. זה היה מין טריק נחמד של הטבע שמדי פעם היה קורה בלי שתכננתי. הבעיה היחידה הייתה שמקרוב היא שוב פעם נראתה כמו חתיכת ערפל. לא משהו מעודד שיחה בכלל. אחרי עוד שני שלוקים היא הפכה מערפל למשימה. משימה קשה, אבל זה טבען של משימות. הסתכלתי עליה כמו שמסתכלים על משימה. ישר בעיניים. בלי לפחד. ואז הבנתי שיחסית לְעיניים האובייקט שראיתי מולי היה יותר מדי גדול, יותר מדי רוטט ויותר מדי שומני. משהו לא הסתדר לי. עיניים גם לא אמורות להיות עטופות בחזייה. הרמתי את הראש ושוב נתקלתי בסיבה שבגללה אסור להרים ראש במשימות מהסוג הזה- הפנים. ההצלחה במשימה מעולם לא נראתה רחוקה יותר. היא אמרה לי- 'שלום אני שירה. אתה נראה לי מעניין אז באתי לדבר איתך' אמרתי לה, שהייתי שמח לדבר אם רק היו לי מילים פחות מעליבות להגיד לה. איך שסיימתי להגיד את זה הבנתי שהיא נעלבה ובצדק, למרות שאני חייב לציין שיחסית למצבי הסובייקטיבי ולמצבה האובייקטיבי הייתי די עדין. היא בלעה את המבוכה ושאלה אותי למה אני מתכוון. פתאום הרגשתי שהקול שלה רועד. הסתכלתי בעיניים האמיתיות שלה וראיתי משהו אבוד. אולי זאת הייתה ההשתקפות שלי בתוך הכמעט דמעה שכמעט ראיתי שנוצרה שם. כמעט דמעה צלולה ששום קוביית קרח לא יכולה להעכיר. הסתכלתי עליה שוב. היא בכלל לא הייתה מכוערת. זה רק הערפל שהיה מפוזר לי בשדה הראייה שבלבל אותי. שנאתי את עצמי כמו שלא שנאתי אף אחד מעולם. איך זה שרק לדמעות יש צלילות בלתי מותנית בעולם שלי? למה שום דבר בעולם הזה לא שווה עד שהוא בוכה? מה זה אומר עלי? מה זה אומר על העתיד שלי ועל הסיכוי שאי פעם אהיה מאושר? איך אני אתמודד עם כל השאלות שמציפות אותי ועם הבחילה האיומה שמתחילה לטפס לי בדיוק עכשיו במעלה הגרון?

    גייסתי את מה שעוד נשאר מהמוח שלי כדי לענות על השאלות האלה. הצלחתי לענות רק על השאלה האחרונה. הרמתי את עצמי מהכיסא ורצתי לשירותים. התבוננתי בשקט איך מיצי הקיבה שלי מעכירים את הצלילות היחסית של מי האסלה ואז קמתי ושטפתי פנים. פתאום נזכרתי במשפט ששמעתי לא מזמן באיזו סדרת טלוויזיה. מישהי ששנים הרגישה כלואה בתוך העצב של עצמה פתאום אמרה לבנים שלה- 'אף אחד לא יכול לפתוח לי את הדלת. רק אני מבפנים'. פתאום הכול היה כל כך בהיר וצלול. הרגשתי כזאת הקלה. שמעתי דפיקות בדלת והחלטתי לפתוח אותה מבפנים. החלטתי לצאת אל העולם, לדבר, להסתקרן, להכיר! הרגשתי שהתשובה להכול נמצאת ממש כאן. במרחק נגיעה. סובבתי את המנעול ופתחתי את הדלת. בחוץ עמדה שירה. לידה עמד מישהו שלא הכרתי. הם דיברו וצחקו ולא שמו לב אלי בכלל. יצאתי החוצה וראיתי איך הם מחליקים ביחד אל מעבר לדלת שהרגע פתחתי מבפנים. אחר כך שמעתי  איך המנעול מסתובב והדלת נסגרת עלי מבחוץ. הרגשתי את כל האוויר שמילא אותי יוצא כמו עשן מתוך אגזוז של מכונית ישנה. חזרתי אל כוס העראק שחיכתה לי על הבר במקום שעד לפני רגע שירה ישבה בו. הנוזל הלבן שבתוכה היה הכי עכור שראיתי מימי. רוקנתי אותו אל תוך הקיבה, שילמתי, והלכתי הביתה.

     

     

     

     

     

     

    עודד סמו 2009  © כל הזכויות שמורות

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/9/09 10:44:

      כתבת יפה את המציאות.

      אני עוד אחזור..

        31/8/09 19:40:
      כלומר עדיף לא לשתות גם כשלא נוהגים. נחמד תודה.
        31/8/09 19:32:

      צטט: שרליזית 2009-08-31 19:25:50

      כתבת מאד יפה, נראה שאתה מאד רוצה לאהוב.. אז אולי כדי שתחליף את המשקה למשהו אחר???

       

       

      אני באמת רוצה ואוהב מאד את בת הזוג שלי... יומני הביוב הם סיפורים ששואבים את השראתם מרגעים מסויימים בחיי אבל מדובר בדמות. זה לא אני.... 

      בכל מקרה, תודה על המחמאה.
        31/8/09 19:25:

      כתבת מאד יפה, נראה שאתה מאד רוצה לאהוב.. אז אולי כדי שתחליף את המשקה למשהו אחר???

       

        31/8/09 17:26:

      צטט: קנולר 2009-08-31 15:28:14

      האם אתה באמת עצוב או שזו פאה נוכרית?

       

       


      משאלתך ניתן להסיק שמי שאינו עצוב הוא בהכרח קרח....
        31/8/09 15:28:
      האם אתה באמת עצוב או שזו פאה נוכרית?
        31/8/09 01:07:


      בר זה לא מקום להכיר נשים

      האמת סתם כתבתי את זה..

      גם את זה..

      אני קצת שיכור..היק

      אבל צלול

       

       

      נהנתי לקרוא:)

        30/8/09 23:15:

      כל מה שיכולתי לדמיין תוך כדי קריאת הפוסט הזה,

      הוא את שירה מודדת אותך מרחוק. חושבת אולי סוף סוף

      תפגוש מישהו ראוי. גם הפעם זה התנפץ לה בפנים.

       

      אתה כותב נפלא.

        30/8/09 23:14:

      אם הנוזל העכור רק הוא מאפשר לך לאהוב את מה שאתה רואה,

      עדיף לשירה שהלכה לשחק עם מישהו אחר...

      בעניין הדלת,

      תפתח אותה שוב מבפנים,

      ואל תיתן לאף אחד מבחוץ לטרוק אותה עליך:))

      איזה יופי כתבת. 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עודד סמו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין