יצירה שקופצת מסיפור לסיפור, מזמן לזמן, אנשים שלא נראים קשורים, אי סדר, אהבות, חיבורים, תאונות, הסתרות, יצירה, דמיון ומציאות הכל מתערבב בסרט החדש של אלמודובר חיבוקים שבורים. הסדר היחיד שהתקיים שם היה האמן עצמו, שבראשו ובדמיונו הכל קרה. זה מה שקישר ויצר את הסדר בתוך האי סדר הנראה.
לבן לא היה אבא עד שהיה, האמא לא שיתפה בכלום עד שהחליטה שכן. היחסים בין האנשים לא היו מוגדרים, כולם היו קשורים איכשהו, אך גם בלתי תלויים. גם אחרי שהאם מודיעה לבנה שהגבר שחי איתם הוא בעצם אביו, זה נאמר כהערת אגב חסרת חשיבות, הילד/הבחור משתומם קלות (פתיחת פה, עפעוף קל והפניית ראש ריגעית) וזהו. הבמאי חי עם אשה, לא יודעים אם היא חברתו, שותפתו לדירה, אישתו, אהבתו לשעבר, לא חשוב, די לנסות להגדיר ולשים בקופסאות את האנשים, הכל כפי שהוא. גם כשהיא מחליטה לפתוח משהו מאוד משמעותי שעשתה בעבר, זה לא יוצר דרמה, אלא הקשבה מהולה בהשתוממות ריגעית ובקבלה שככה זה ומכאן יוצרים הלאה את היצירה הבאה.
סרט בתוך סרט, חיים בתוך חיים וחיים בתוך סרט, ובכל זה משתלב מציצן/מתעד עד הפרט הקטן המקשיב לתנודות השפתיים ולמה שנאמר מאחורי ה"מסך" וגם שם זה מציצנות מהולה באהבה לצילום ובפריצת הגבולות ביניהם. גם הרודן בסרט, מתיאו, מובא כדמות קומית, הוא דוחף את פנלופה קלות, ואוסף אותה מיד אחרי, הוא שומע את מילותיה המשפילות שמקריאה לו ה"קוראת בשפתיים" נחרד וחוזר חלילה לחזר ולרדוף כלא היה. הכל רציני ולא רציני בו זמנית. אין דרמות למרות שיש חומר שיכל ליצור דרמות מרשימות ביותר. הגישה היא של "זה מה שזה". הכל ענין של גישה, כובד ראש/יאוש/קלילות/היסח הדעת/גמישות - הכל אפשרי.
אלמודובר מביא את זה ככה! כמו שזה! כשמדי פעם יש התפרצות ריגשית, אך היא נוחתת על אדמת החיים כמו אבן, או כמו גל על הים. פשוט. פעם האבן גדולה ופעם קטנה, פעם היא נוחתת בים ועושה מעגלים ופעם על החול החם, וכך גם הגל פעם מתפצל ומשנה כוון ופעם זורם, נשטף אל החול או משתעל באדוות קטנות. להתענג. |