הוא האזין לי כמו הסטוריון. ישבנו אצלו בסלון והרגשתי בראיון טלוויזיוני. הוא היה מגיש של המהדורה הספרותית ואני הייתי משוררת צעירה. הציורים האווירתיים של אשתו על הקירות מסביב מאד התאימו לארט של האולפן. את האינטימיות ששררה שם בסלון, היה אפשר לשדר לצופים בבית. (במילא המצלמה הסטטית היתה משחקת בזום אין ואאוט מהמתניים ומעלה ולא היו רואים שהוא לובש בוקסר בצבע בורדו ואני עם חצאית בלויה עם כתמים של אדמה, צבע וכל מיני) אולי היו אלו כל תלמידי הכיתה שלי מהתיכון שצפו בנו. חוץ מדותן שנהרג באסון המסוקים. המורה שלי אמר, אם מישהו יכל להרים את שיעורי הספרות לוויכוחים סוערים, זה את ודותן. אני אמרתי שדותן היה לפעמים מדבר בלי לחשוב ואומר דברים כאלה מעצבנים שלא יכולתי לשתוק. |