0

0 תגובות   יום ראשון, 30/8/09, 22:39
 

 

   כאשר האדם מביט במראה, נוצר שיח כפוי בינו לבינו. אין לו ברירה אלא להתחיל לפתח שיח זה, כל עוד הוא מביט במראה. האימה של המראה היא התדרדרותו של השיח מחוץ למראה. דרדורו של השיח מבחוץ למראה קשור קשר הדוק לתרבות הבידור. האדם החווה מועקה של עומס הגירויים מבקש בשעות הפנאי שלו לברוח, לשכוח, להתחמק למחוזות רחוקים ככל האפשר, שלעולם מחזירים אותו אל המציאות המוכרת-מדי - אל ה"אני" המפורק. מתוך כך דרדור השיחה מתבטא בפטפוט, בלהג, ב"טוק שואו", האמור להציג לנו מעט מ"הם". אך מתוך כך שכל שיחה לא צריכה להיות רצינית מדי, מעמיקה מדי, חוקרת בעצמי או בחברה "מדי", אנו מגלים זאת בסלנג בדמותה של מילת ה"חפירה". ל"חפור" כבר אין פירושו לרדת למעמקי נפש האדם, אלא רק לגרד את השטח ולגלות את הפרנואידיות המתפרצת - בכל מכשיר בעולם טמונה עוצמה, עוצמתו של האדם שריכז אותה במכשיר. המראה היא מכשיר כזה, מכשיר שבה טמונה עוצמה עבור מי שאיננו עצמו. מעתה - התבוננות במראה הופכת ללהג, לתשומת לב לגוף כמפורק לחלקים - כגון תשומת הלב שהאדם מקדיש לעצמו/לעצמה כאשר מתאפרים, מתלבשים, מתגלחים. כל זה הוא פטפוט, שכחת השיח הכפוי של המראה המזכיר לו את זרות גופו, זרותו של המכשיר החושף מחדש את האדם כמאגר אין סופי של חולשה לעומת המכשיר אותו הוא יצר. במקום להעניק הנאה ואושר, המכשיר הלא-אמנותי מעניק חוויה מאזוכיסטית, ונדמה שגבולותיה השליליים היטשטשו.

דרג את התוכן: