מיומנו של נכה מצוי
בבלוג זה אני אספר את הסיפור שלי,נכה פיזית שמנסה להשתלב בתוך החברה \"הרגילה\" אך זו דחתה אותו ועודנה וכך דחתה ועודנה דוחה גם את מכריו הנכים.
אבל היומן הזה,הרבה דפים נסתרים יש בו,ואתם מגלים כל פעם טפח.............
פוסטים פופולאריים
-
מכתב אהבה
7/10/11 | 28525 צפיות
-
אבוד בלעדייך
14/5/13 | 955 צפיות
-
למה?
26/12/08 | 648 צפיות
-
גם אתן מרעידות את הקיר!!!!!!!!!!!
8/1/09 | 584 צפיות
-
כביש החיים
8/2/08 | 411 צפיות
-
ההפסד כולו שלי
14/2/11 | 1319 צפיות
פוסטים אחרונים
- מתנה שבורה 17/11/16
- קשר מיוחד 24/10/16
- פחד 15/10/16
- להתקרב,שוב......... 13/10/16
- "לשמן את הצירים" 2/9/13
- אבוד בלעדייך 14/5/13
השתלבות?
| לפני כמה ימים נפגשתי במקום הכי ביזארי בעולם עם ילד נכה שמתחיל עכשיו תיכון מפה לשם התחלנו לדבר , הוא ביקש ממני טיפים איך להצליח להשתלב בכיתה הרגילה שבה הוא הולך להיות. אמרתי לו קודם כל שאני לא הבנאדם הנכון להתייעץ איתו על זה כי אני בעצמי לא מי יודע מה הייתי הצלחה בנושא ההשתלבות שלי.... וכמוני עוד הרבה נכים אחרים שאני מכיר.
אמרתי לו שלא יצפה להשתלב כמו שהוא מקווה כי לצאת ביום שישי לא יזמינו אותו אבל הוא צריך מבחינתו לדעת שהוא עשה הכול "למה זה ככה "? הוא שאל אותי היה ברור שהנקודה הזו כואבת לו אפילו יותר ממני,אפשר להבין... אמרתי לו שזה לא תלוי בו,אבל הוא צריך לנסות עד שהוא יהיה שלם עם עצמו שהוא עשה הכול ומה שיקרה הלאה כבר לא באחריותו.. אבל הוא צריך לדעת שהוא עשה הכול...
הוא העלה באוזני סיפורים נוראיים על ניסיונות ההשתלבות שלו שלא צלחו. כל כך הבנתי אותו, כל כך ידעתי על מה הוא דיבר. אין מה לעשות,כך המצב מתנהל,המצב העגום הזה שבו ילדים מכיתה א,אפילו מהגן ועד הצבא ואפילו אחריו לא יודעים ואולי לא יכולים לקבל את השונה. אח"כ הילדים האלה נהפכים לבוגרים ולהורים.
למה המצב הזה?למה?, אני מנחש שלאף אחד אין תשובה לזה...
אמרתי לו גם שבשכבת הגיל שלו בתיכון האופי מתגבש בנושאים הרבה יותר מהותיים מקבלת השונה וזה הדבר האחרון שהם מגבשים דעה כלפיו,הנושא שלהיחס לאלה השונים מהם. אגב,הגיבוש המהותי הזה יכול להימשך עד סוף החיים ולא להסתיים... אבל למה ילדים עם מוגבלות רובם לא מצליחים להשתלב,למרות שמבחינה שכלית הם "רגילים" לכל דבר?
שולחים כאן מורים ומחנכים לאלפי השתלמויות שאין להן שום תרומה להכשרה או למערכת כולה. למה לא לעשות השתלמות בנושא קבלת האחר,כי שורש הבעיה לדעתי היא שהמורים לא יודעים להתמודד עם דברים כאלה ואני מדבר מניסיון. אבל מה זה משנה,השתלמות 10 בנושא מורשת ישראל זה יותר חשוב.. ..... מתי בפעם האחרונה לימדו את הילדים שלכם על קבלת השונה? מתי בבצפר של הילדים שלכם זנחו לרגע את כל השטויות שמלמדים שם-ומלמדים שם שטויות,בואו נודה... לטובת חינוך לקבלת האחר? בצפר משמש היום לדעתי מקום להחזקת ילדים בכוח ולא יותר,יעידו על כך גדרות התיל שיש בחלק ממוסדות החינוך במקום מוזיקה ותולדות החצב בשיעור טבע אפשר לחנך את הכיתות הנמוכות לקבלת האחר. לא בטוח שזה יעזור,אבל מניסיוני המר אני יודע,שאף פעם לא ניסו... אם יתחילו מקטן,סביר להניח שזה ימשיך לגדול.... ואולי הילדים יחזרו הביתה ויצליחו ללמד את ההורים הטיפשים בחלקם,דבר או שניים . אז אולי באמת הגיע הזמן שישימו בצד את היסטוריה ותנך ויתחילו ללמד את מה שחשוב באמת .
כי הנושא שאני מציג כאן הוא לא הנושא היחיד שדורש טיפול ואף פעם לא מטופל במקרה הטוב הטיפול הוא רחוק מלהיות ראוי.. מתי הוא יתקרב לראוי? כנראה שאף פעם לא.
|
תגובות אחרונות
-
הקשתית
בתגובה על קשר מיוחד
-
נערת ליווי
בתגובה על מוש
-
אריאל, חיפה
בתגובה על "לשמן את הצירים"
-
נהר גועש
בתגובה על מכתב אהבה
-
or1503
בתגובה על זה לא סתם אולי.. אתה האור בחיי...
-
נהר גועש
בתגובה על אבוד בלעדייך
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מסכימה עם כל מילה
מאוד מסכימה עם ערן
אגב כולנו שונים ומי שלא מקבל את השונה הוא סובל ממגבלה
כן לחברה יש הרבה מה ללמוד
פוסט חזק
בהזדהות כה אמפטית, התגובה של ערן כה אנושית ומציאותית.
לא יכולתי להגיב אחרת... כאחות תאומה לבחור עם פיגור שיכלי.
תגובתך לאור מחממת את הלב, מקווה שנצליח בזכות אנשים כמוך ערן -
להאיר את הדרך ... תהא אשר תהא ... חברתית, מקצועית ובכלל תחומי החיים
לאור, לאחיך, לאחי ולעוד רבים, טובים ומיוחדים באשר הם !!!
ולך אור,
יש הרבה מה לעשות עוד, ביחס לקבלת השונות,
לקבלת האחר.
אולם, כאם וכמחנכת אני מאד מוקירה את מערכת החינוך
בה אני עובדת ובה ילדיי מתחנכים.
יכולה לומר לך כי נעשית למידה מתמדת בתוכניות לימודים
בנושא שהעלית, שהוא כה חשוב ומהותי לקיומנו כחברה.
אז אור, היה אופטימי, ראה את חצי הכוס המלאה..
עשית דרך ועוד תמשיך לעשות :-)
בהצלחה רבה,
סיגל
לכל צד האחריות שלו- אחריות של 100%
בית הספר
ההורים
החברים בבית הספר
ואתה
והאחריות מתוך ה- 100% לא מתחלקת,
אלא כל צד אחראי באופן מלא על החלק שלו!
ואתה..תמיד תדאג לחלק שלך הכי טוב שאפשר.ערכים זה מה שצריך ללמד,
להיות נאורים, סובלניים, אחראיים, תורמים,
לחיות בחברה בה יש מגוון אנשים ולקבל אותם.
מחזקת ידיך - כמי שמבינה היטב, ה"אחרת", ה"שונה" שהכירה את מערכת החינוך ואת הקושי האדיר בחברה ה"רגילה".
תגובות נהדרות כתבו לכך אנשים, ואני רק יכולה להצטרף ולקוות שכמוהם טובים וחיוביים, ירבו עוד ועוד.
זה מאבק של כולנו, לא משנה מה טיב המגבלה שלנו, כדי להשתלב ככל הניתן בחברה ה"בריאה".
ולפעמים המאבק כדאי, לפעמים לא... אלו החיים ואותם אנחנו נחיה ככל יכולתנו.
בהצלחה!
אני כל כך מבינה אותך
אבל אני חושבת שהכל מתחיל בנו
כל אדם שהוא שונה מאחר,
זה רק אומר שהוא מיוחד הרבה יותר
מסקרן ואנשים לא כולם חיבים לקבל אותו
אנו רוצים שהחברה תקבל כל אדם ואדם
אבל לא נראה לי שזה יהיה בקרוב.
יפה עשית שהענקת לצעיר מניסיונך שהוא עשיר משלו.
שוויון אינו קיים בטבע אלא בדמיון שלנו. החברה נבנית כך שכל פרט משיג לעצמו הערכה בזכות מה שהוא ולא משום עזרה שלה הוא זוכה. נכה הוא אכן מוגבל מבחינה מסוימת אולם כולם מוגבלים במידה זו או אחרת. בפני הנכה האפשרות לזכות בהערכה בהתאם לכל תכונותיו ואין מה להתקע דווקא במגבלה זו או אחרת.
אפשר להיות המצחיקן, אפשר להיות החכם, אפשר להיות החייכן, הסימפטי, הידען או שחקן הסנוקר הטוב ביותר בעיר.
כיום יש תוכניות רבות בבתי הספר העוסקות בקבלת השונה אך מפה ועד הישום בשטח הדרך עדיין ארוכה ויש להמשיך ולהטמיע עד שנושא זה יהיה חלק בלתי נפרד מההוויה של התלמידים.
כשהייתי נערה בתנועת הצופים חבר אלינו נער "מיוחד" שהיה חלק מאיתנו בכל אשר עשינו ולהרגשתי הפכנו למי שהפכנו גם בזכותו.
בהצלחה!!
מסכימה איתך, אותו ילד עם הרגל הטוטבת שציינתי למעלה
הייתה לו אמא לוחמנית, היא התעקשה כל חייה מהרגע
שפקד אותו האסון וזה היה בגיל מאוד צעיר שהילד שלה
הוא ילד רגיל לכל דבר. לימדה אותו להלחם על המגיע לו
תוך תמיכה והערצה ולכן הילד גדל כמו כולם וידע להתעלם
מנכותו ולהתערות בחברה כאחד מכולנו. היא פשוט הכינה
אותו לחיים בצורה הכי נכונה שאפשר.
לא צריך להטיל הכל על מערכת החינוך, החינוך מהבית
הוא השורש לפי דעתי.
כמו גם יש לי זוג חברים חרשים אלמים. שניהם צעירים
מאוד יפים ולהם שלושה ילדים שומעים ומדברים.
אותו דבר קרה גם כאן, הסבתא (אמא של הבחורה)
התעקשה שהילדה החרשת אילמת תלמד בבית ספר
רגיל. אהבה את הבת שלה ונתנה לה חיים נורמלים
לכן היום היא בטוחה בעצמה ומנהלת חיים רגילים לכל דבר.
היא גם למדה לדבר למרות שהדיבור שלה קצת שונה.
שניהם לא נותנים לסביבה הרגשה שהם שונים, הם
עושים הכל!!! ממש כפי שאנחנו עושים. אני אישית מאוד
אוהבת אותם ומבקרת אותם לעיתים די קרובות.
כמה מן התגובות ציינו שהשונה אינו נמדד רק בשונות חיצונית אלא גם בדעות ובמחשבות שלנו.
לכן כל אחד מאיתנו הוא שונה בתכליתו מהאדם שלידו.
העצה שנתת לו מתאימה בדיוק ועליו להרגיש שלם שניסה בכל כוחותיו להשתלב עד שהוא ירגיש שאין בזה מן ההכרח.
כשאתה "שונה" יש בכך מן האילוץ להתפתח ולהשתדרג ורואים שבתהליך שלך עברת את אותו הדבר אשריך!!!
מאחלת ימים נפלאים
קלרה
בכיתה ט' של הגמנסיה הרצליה, בה למדתי, למדה גם נערה עיוורת. היא הייתה אומרת תמיד 'אתם רואים יותר טוב ממני. אני שומעת יותר טוב מכם'. היא לא נתנה לשוני שלה לנצח בשום מהלך. היא קיפצה אתנו בטיולים. יצאה למחנות קיץ. לא עשתה לנו שום הנחות. היא לא השאירה לנו את עניין הקבלה שלה. היא לקחה פיקוד על העניין. פשוט אי אפשר היה אחרת. היא הייתה מצחיקולה אמיתית שהייתה עושה עניינים למורים כמו כולנו. מהר מאוד שכחנו שהיא לא רואה
אני מעסיק אנשים חרשים וכבדי שמיעה. אני יכול לומר בוודאות שיש כאלה הלוקחים אחריות על חייהם. הם מנהלים את עניניהם ולא עושים לעצמם ולסביבה כל הנחות. יש להם מגבלה והיא לא כל עולמם. יש אחרים שהם 'נכים מקצועיים'. זה מה שהם. זה מה שמגדיר את אישיותם. 'אני חרש'. לאחרונים אין אצלי חיים קלים כי מה עניין חרשות לכאן? אין הנחות בייבי. אנחנו לא זמרים באופרה.
אני משער שהדבר תלוי הרבה בדרך שבה מגדלים ההורים את ילדם השונה. האם השוני הוא מהות הכל או עוד נתון בחיים שיש להתגבר עליו?
אני חושבת שמה שאתה מעלה פה נושא מאוד חשוב, שאנשים נוטים להתעלם ממנו ולא לעזור לאנשים עם מגבלויות להתמודד, לפי דעתי צריך לללמד במסגרת החינוך בביה"ס ולשים דגש יותר על השונה. אין מה לעשות אנחנו בעולם בו השונה מאיתנו נדחה ואין לו מקום. לכן חשוב כמו שאמרת לו להתבלט כלומר להבליט את היתרונת שלו, את החסרונות אנחנו רואים.
יש מה להפנים.
גם אני
היי אור
כיכבתי לך בינתיים..
ובערב אכתוב לך תגובה
ציפי
פוסט מצויין
הלוואי והיו לי התשובות ל"למה" ו"מתי"
אין ספק שלמערכת החינוך, אם אפשר לקרוא לה חינוך, יש סידרי עדיפויות לא ברורים במיוחד בלשון המעטה.
אכן איתך בדעתך, כי צריך להתחיל את החינוך לקבלת השונה מגיל צעיר מאוד.
דברים אלו ללא ספק צריכים להתחיל בבית - וכפי שכבר הכרת אצלי בבית החינוך הוא שונה.
לא נותר לנו אלא לקחת אחריות אישית איש איש את ילדיו ולנסות, כרגיל, להשלים לבד את החסר של מערכת חינוכית מעוותת.
*
ממקום די קרוב לנושא ..העניין הוא שנאמר כבר -
אם אדם יקבל את עצמו כפי שהוא יהייה קל יותר לחברה לקבלו...
ציינה אחת החברות שהיה ילד אצלם בכיתה עם רגל תותבת והוא כן היה מקובל למה? הוא היה ילד שמח למה?
כי גם בבית שלו עטפו אותו באהבה ולכן היה קל לו להקרין החוצה שהוא אינו שונה..
ובכל זאת יש שונה אחר ....ושם ישנה הבעיה באמת
אולי יום אחד נהייה חברה יותר מתחשבת ויותר סובלנית כי אף פעם אי אפשר לדעת החיים טומנים בתוכם הפתעות
מזי
אני יכולה להבין כי יש לי גם אח שהוא אוטיסט
וזה נורא היה קשה לי בשנות היסודי להיות בסדר מבחינה חברתית
יש ביננו שונים רבים שקשה להם,
והם לא נכים.
דרכו של עולם.
העיקר
להלחם.
כמוך.
הדס
בהחלט יופי של פוסט יקירי.
ויופי של תגובה כתבה חברתנו היקרה.
פשוט....
*
איזו תגובה מקסימה - אימצתי אותה
כוכב ***
קצת קשה לקרוא, לצערי לאנשים קשה לקבל את מי שהוא שונה. אף פעם לא הבנתי באמת למה.
יש כאלה ויש כאלה
לצערנו הרוב משתיך לקבוצה שלא ממש מקבלת
בבי"ס יסודי היה אצלינו ילד עם רגל טוטבת.
חומד של ילד כולם אהבו אותו, הוא היה בדרן
ומאוד מקובל על כולם למרות הנכות שלו, הוא צלע.
סחב רגל. אף פעם לא נתנו לו להרגיש חריג, כמעט
תמיד היה במרכז העניינים והיו לו המון חברים וחברות.
כשהלכנו בשיעור ספורט לבריכה, באופן טבעי הוא
שם את הרגל בצד וכולנו ראינו את הגדם שלו.
שתקנו ובהינו אבל אף אחד לא חשב בכלל להגיד
לו משהו או לצחוק עליו או משהו דומה לזה.
את שמות רוב הילדים ביסודי שכחתי, רק את השם
שלו אני זוכרת - ברוך היה ילד מיוחד!! שמח וטוב לב
שכולם אהבו לאהוב!!
זה הכל עניין של אופי שלא ממש קשור לנכות!!!!!
אני דווקא אופטימית..אני מריחה בשלות
מאד אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב!
השונה הוא לא רק בעל המוגבלות. השונה הוא כל אחד ששונה מאיתנו (בדעה, במראה החיצוני, במראה הפנימי, במקום ממנו הוא בא ובמקום אליו הוא הולך). אני חושב שהכל תלוי בנו. כי אם לא ניקח את הנושא הזה ברצינות, יום אחד גם אלינו יתיחסו כשונים.
אני חושב שזה צריך להתחיל מחינוך לערכים; סבלנות וסובלנות, מידות (כעס, אגו, קנאה וכיו"ב), הבנה של האחר ונתינה.
קבלת השונה צריכה להעשות ע"י חשיפה לשונה ולאחר. הרי לא כל אחד מאיתנו נחשף לעניין מהכיוון החיובי. צריכים לעשות מפגשים עם אנשים כאלה, הרצאות על ושל אנשים כאלה ודיונים בכיתה על דרכים להבנה ולקבלה.
בפרופיל העיתונאי שלי כתבתי על אח שלי, שהוא מאובחן כ-PDD. מנסיון אני יכול להגיד, שהרגישות והיכולת לחוות אושר של אנשים כאלה הן פשוט מדהימות. וכל מי שרק מנסה להתבונן ולהבין - לא יכול להישאר אדיש.
חוזקה של חברה נמדד ביכולת שלה להבטיח לאלה הזקוקים לעזרתה את התמיכה ואת ההבנה להן הם זקוקים. וזה יכול להעשות לא רק ע"י סיוע כספי, אלא בעיקר ע"י חינוך לנתינה ולאהבה.
תודה על הפוסט הזה, אחי!
יפה כתבת.