לפני 3 שנים אבחנו אצלך את מחלת הסרטן,

עברת טיפולים רבים וקשים, כי רצית לחיות.

ניסית לשמור על רצף ושיגרת חיים והמשכת לעבוד.

לא ביקשת עזרה ושיתפת אותנו מעט, כי את כזאת.

הצגת אופטימיות שיהיה בסדר,

אבל את סמני המחלה לא ניתן להסבות.

רצית להתמודד לבד עם המחלה הארורה,

ואני שואלת איך אפשר? מאיפה הכוחות? 

הרופאים אמרו שידם אינה משגת לעזור

חיברו לך מדבקת מורפיום לעירפול הכאב,

כי אין מזור. 

בשבוע שעבר הייתי במחיצתך מספר ימים בביתך,

הרגשתי את רחשי ליבך, את צעקתך,

כאילו נכנעת לא יכולה לשאת את סבלך.

ואת במיטתך שוכבת כאובה

מותשת ללא כוחות והבעה.

ואני מסתכלת על גופך הצמוק

והרגלים שנפוחות מבצקות.  

שומעת את האנחות הכבדות ,

מדיי פעם זולגות מענייך דמעות.

ואת שחיית לבד כל השנים

מבקשת שלא יעזבו אותך בימיך האחרונים. 

להיות לבד זה כואב ועצוב,

כי כולנו זקוקים לחבוק ופינוק.