כותרות TheMarker >
    ';

    תנוחת כאב

    0

    רישומים מהתופת

    5 תגובות   יום רביעי, 22/8/07, 07:03

    יש דבר אחד שאני שונא יותר מלעמוד בתור – צבא. 

    * * *

     

    חודש בתוך הטירונות. יום שישי, לקראת שבת בבסיס.

    פתאום, לרגע אחד, יצאה חמה מנרתיקה ואור חזק ובהיר שטף אותי. כמו בחוויה אקסטאטית, הייתי נתון בפרכוסים שונים בזמן שבת קול אלוהית התחברה למוחי ופרנסה את מחשבותיי.

    כעבור כמה שניות ניצתה בי תובנה עמוקה באשר לטירונות – אין לי מה להתאמץ.

    הדבר התרחש תוך כדי שהמחלקה רצה סביב מבנה ענק בניסיון להקיף אותו ומיד אחר כך לעמוד מסודרים בשלשות, וזאת בתוך פרק זמן אותו שיערו המפקדים כראוי לכך. כמובן ששיעור הזמן שלהם היה קצר ממה שהמחלקה שלי – הדי מוגבלת, יש להודות – יכלה לעמוד בו, וכך נמצאנו מקיפים את המבנה שוב ושוב. 

     

    הבנתי העמוקה היתה כי אני כלל לא שייך לכל זה, כלומר כל הניסיון שלי לעמוד בזמן ולרוץ בראש הדבוקה הוא חסר תוחלת ופשר וממילא אין בו כל טעם.

    ההשלכה המעשית של אותו גילוי היתה פשוטה. אמרתי לעצמי איך שלא תהפוך את זה אין סיכוי שנעמוד בזמן, וממילא אין שום קשר בין הסיכוי שנגיע בזמן או שנאחר בעשר דקות לבין סוף ההתעללות הזו, לפיכך, אפוא, עזוב, הנח, הרפה, שחרר.

    הטקטיקה בה נקטתי היתה להקפיד לא להיות עם הרצים-הולכים שכשלו מאחור, בזמן שבו היינו מוסתרים מעיניהם של המפקדים שחיכו בחזית הבניין, אף התרתי לעצמי לנוח אגב הליכה קצובה. מותיר למתאמצים לרוץ בייאוש בראש הדבוקה המתרחבת והולכת, נהניתי מהבנתי האסורה אך המענגת. בכל פעם כשנוכחתי שהמדדים מאחור מתקרבים אליי בריצה איטית, התחלתי לרוץ שוב, הפעם ריצה קלילה, עד שהגעתי בנינוחות וללא התנשפויות, עמדתי במסדר ולגלגתי בתוכי למראי פניהם הכעוס של הרצים הראשונים הזועמים על המאחרים על כך שיצטרכו שוב ושוב להתאמץ.

    שוב ושוב נעשה התרגיל ואני במקום להתעצבן ולקלל, מצאתי את עצמי נהנה מתחושת העליונות השמורה רק ליודעי ח"ן ומההון הפוליטי-רוחני שהצלחתי להשיג. 

    דא עקא.

    בתוך המחלקה נמצאו כמה חברים שאם להתנסח בעדינות נוכל לומר כי הם לא סבלו מאינטליגנציה עודפת. אחד מהללו, מפאת קוצר ידיעותיו וחוסר יכולתו להבין את נפשו המתרגשת של הזולת, חישב אותי בטעות לאחד הנרפים שאין בכוחו או ביכולתו להשיג את ביקוש זמנם של המפקדים ואשר על כן הוא נאלץ לרוץ שוב ושוב. הלה בירך אותנו, המאחרים לדעתו, בקללות שודאי היו קריאות עידוד לטעמו.

    מכל מקום, שוב לא עמדנו בזמנים ושוב נעשה התרגיל. שרוי בתוך השלווה המתעצמת השואבת את כוחה מן ההבנה העמוקה כי אין כל קשר בין מידת המאמץ שלנו להוראתו של המפקד, התחלתי לחייך לעצמי אגב ריצה מתונה, כאשר אותו אחד, המעודד-מקלל, עצר והתחיל לדחוף ולהאיץ פיזית במשתרכים. לא האמנתי כי הוא יגיע עד אליי ושוב יטעה אותי לחשוב בין הנרפים, וכך, כועס על היותי מחייך בתוך הסיטואציה הדכאנית, הוא דחף אותי בחוזקה.

    באותה השעה שלוותי לא הועילה ומיד נמצאתי מוטל על הרצפה הבטונית שרוע ומדמם. 

    החוויות וההארות המיסטיות דורשות, כידוע, כוונות, התכוננויות ודיוקים בנפש. כבר אז באותם ימים רחוקים, כמיסטיקן מתחיל, היה לי ברור שאני שעוד לא עמלתי על כך, זכיתי בחינם להארה מפעימה שאת המחיר שלה שילמתי בצלקת קטנטנה לכל החיים. כלומר ידיעתי את הסוד מבלי שעברתי את ההכשרה הרוחנית הנאותה, היא שהכשילה אותי וגרמה לתפרים בסנטר. 

    * * *

    אוגוסט 2007. מילואים בג'וליס.

    הרכבו האנושי של הבסיס המדכא מורכב בעיקר מחיילות, חלקן בטירונות וחלקן בקורס קצינות. אלו כמו אלו עומדות מספר פעמים ביום בחי"ת מסדרית וזוכות לצעקות חוזרות ונשנות על-פי כל כללי הרטוריקה הצבאית המשכפלת את עצמה במאות מקומות שונים.

    ליבי יוצא אליהן.

    האם גם הן מבינות את הסיטואציה הגרוטסקית?

    הטירוניות נראות עלובות כפי שרק טירונים יכולים להיות; מדי ב' הגדולים עליהן בכמה מידות, כובע טמבל שמוט על ראשן ונשק השווה באורכו לשני שליש מגובהן מונח על גבן השפוף. המפקדת כבר עומדת במרכז מוכנה להשפיל אותן והללו כאילו בהפגנתיות, אך בעצם מתוך דיכאון עמוק, מתנהלות להן באיטיות כאילו אין אלוהים בעולם. 

    הבנות מקורס הקצינות כבר נראות מוטרדות יותר ובזמן שהקצינה מרעימה עליהן בקולה הן עומדות דום מתוח כמי שכבר מצאו הצדקה לנוירוזות אותן הצבא מקפיד לטפח. 

    * * *

    בתום ימי המילואים קיבלתי אישור מודפס על השתתפותי בימי שמ"פ (=שירות מילואים פעיל).

    מיד חשבתי על המסקנה המתבקשת, אם הימים הללו היו שירות מילואים פעיל אז מה זה אומר? שימי השגרה הם בגדר שירות מילואים רדום?

    נכון, זה לא גילוי מרעיש אבל מדכדך מאוד להיזכר בזה שוב. 

    * * *

    די, אני חייב קב"ן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/8/07 23:01:

      תשמע/ו, קב"ן, אכן יש דברים בגו'.

      נראה לי שבכל זאת המצב שלך/כם (ותסלחו לי, כן, אבל אני עדיין לא הבנתי, אולי בגלל כמות העשן האופפת אותי כל הזמן, אם אתם אחד או שאתה,בעצם, שניים?) לא ממש אבוד, בסופו של דבר.

      וברשותך (אני הולך על אחד, עד שלא יוכח אחרת, או עד שלא יעוף העשן הזה מהעייניים שלי)הרשה לי להמליץ לך על קב"ן טוב. וסמוך על סמוך מאן, אחיך יודע על מה הוא מדבר. מניסיון. זה לא סתם.

      קיצר, תרשום: קוראים לו אלוהים, זה השם הרשמי שלו, יש גם כאלו שקוראים לו בעוד כלמיני שמות, כמו הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך שם, קדוש מלך ההובלות, יש מלא מלא כינויים, לך תזכור כבר. אז אתם פונים אליו, הוא יושב פה למעלה, הוא נגיש וקרוב כמו שהיה תמיד כב מימי השואה אני חושב, ואתה או אתם, לא יודע, תחליטו תכף ביניכם מי מה מו, אומרים לו: היי, אלוהים, שלום לך אדוני (אדוני זה עוד שם שלו, יש הרבה, אמרתי לכם...) מר אמסטל-י"ם שלח אותנו לכאן. הוא אמר שאתה בקשיש יכול להציל אותנו בגדול. נו, יאללה, בוא נראה אותך גבר...

      וזהו זה. תאמינו לי, אחר כך אתם מסודרים כמו שצריך. אשכרה. והייתי גם נותן לכם עכשיו בכייף כוכב מנצנץ, ירוק זוהר כזה, שינתן לכם ברשותכם בעוד כמה שעות לכשיתחדש ארנק הכוכבים שלי שוב פעם מחדש אחרי שפוסט לפניכם הוא התרוקן לחלוטין, לצערי, לא, סתם שתדעו את זה, שלא תתבלבלו לי אחר כך מאיפה נוחתים כאן עליכם כלמיני כוכבים ירוקים כאלו מהשמיים... זה לא מאלוהים, זה ממני..

       

      כי אחלה אתם, אחלה. אהבתי, וואלה אהבתי ת'קטע שהרבצתם פה עם הצבא וכל הערפל בקיטבג הזה... אז יאללה סלמאת בינתיים... קול קורא לי מהשמיים זוז כבר, זוז... היי, היי... מה זה, מה 'תם מושכים לי ת'יד ולא נותנים לי ללכת? היי, תעזבו, מה זה פה... מהההה? מה אלוהים נתן לכם שנהייתם כל כך מסודרים, זוהי השאלה השאילתית שלכם... בשביל זה הבלגן.... 

      ... נו, על גימלים חשבתם? ...

        24/8/07 19:57:

      כשיהיה לי יותר זמן אני אגיב באריכות.

      בינתיים קבל כוכב, בלי קשר להסכמים.

        23/8/07 09:38:

      ואני חשבתי שכל הוויית הגבר הישראלי היא להיות במילואים כל ימיו באופן פעיל

      עד שהוא מקבל את הצו, מגיע לבסיס ומתחייל - ואז הוא מייד נרדם.

       

       

        23/8/07 00:48:
      נשמע כמו חוויה קורעת לב. ברוך שעשני משתמטת!
        22/8/07 14:46:
      ברוך שעשני טירונית. וברוך שמו, אגב.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל