שמונה שנים. כן, שמונה, לא אחת, לא שתיים, לא שלוש....שמונה!

ולחיצת כפתור אחת.

כל עבודת הדוקטורט נשלחה.

חמש שנים של עבודה, ועוד שלוש שנים של עבודה במקביל עם עוד דברים,

ומתישהו כבר התרגלתי. מגיל שש אני תלמידה, ומה אני אהיה עכשיו?

יהיה מוזר להסתובב בלי תעודת סטודנט בארנק.

חשבתי שהרגע הזה יהיה מרגש, מין רגע כזה שעול של שני טון נופל לי מהכתפים,

בטח יהיו תופים, או אולי כינורות, 

בטח אצעק עד לב השמים,

או אפצח בריקוד קטן.

אבל היתה רק לחיצת עכבר ברגע הזה. 

קליק קטן ודי.

הודעתך נשלחה.

כל כך רציתי כבר לסיים, לא היה לי כוח לזה יותר,

אולי אני עוד לא מעכלת, אבל אני עוד לא מרגישה שמחה.

כמו פרידה כזו, שעוד לא יודעים מה תביא איתה.

פרידה מרע מוכר, ועכשיו הלא מוכר.

תפקיד חדש, מקום חדש, איך יהיה, איך אסתדר?

הדאגות מיד ממלאות את החלל, פולניות שכמותן.

אבל די.

תם פרק.

מחר מתחיל פרק חדש.

ובינתיים -

אני מרשה לעצמי לשמוח

אל תגלו לאף אחד...