| יכולה ממש לשים אצבע על אותן נקודות זמן או אירועים בחיים שבהן ידעתי, אבל ממש ידעתי שמשהוא בפנים אצלי נסגר, התבהר, קיבל תבנית פנימית שהפכה להיות אני. בגיל 12 כשלילה אחד הוא, מי שהיה האבא שלי פשוט לא חזר,נדרס ומת ,ומאז הוא לא היה יותר.אז הבנתי- ש"מחר" יהיה או שלא והעכשיו הפך מאז כל כך חשוב . הבהירות שבהבנה לעשות ולחיות את הרגע עד כמה שאפשר מלווה אותי בעוצמות אדירות כל חיי. כמה קשה לי לתת תשובה לשאלה פשוטה של הילדים - " מתי נגיע?" -"יש מצב שתוך חצי שעה ילדים, אבל כל כך הרבה יכול לקרוא בדרך... אז בואו נראה..את הדרך"
בגיל 16 כשהגוף התחיל לקבל אצלי סמנים נשיים[פרח מאוחר], הבנתי כמה כוח יש לי רק בגללו על גברים, הייתי מרותקת מהעוצמה, מהיכולת להביא אנשים מבוגרים למצב של בילבול ובכי, עשיתי ניסויים בגברים, למדתי את כוחה של השליטה הנשית, את הפשטות הבילתי מוסברת של לנהל אותם לפי רצוני והתמורה היתה כל כך מוזרה.. רק רצו להיות בקירבתי. אחרי ..הבנתי, שזה משחק שלא מעניין יותר ובניתי חברויות נפש והצלחתי לשמור על אותם אלו שבאמת אהבתי ושאהבו אותי כחברים לחיים.
בגיל 25 פתחתי עסק משלי, היתה לי נגריה ,נגד כל החוקים, נגד כל מה שהיה מקובל, אישה בעולם של גברים, ובניתי לי שם של הנגרית הכי טובה . הפכתי מציאות שבה כשבאתי לקחת מידות הביטו בי במבט סקפטי למקום, כמה שנים אחרי ,שכשבאתי ידעו שאני באה כאשת המקצוע הכי טובה בתחום והכי יקרה. אז ידעתי ,אבל ממש ידעתי שמה שבאמת ארצה יהיה שלי, שאין מצב בו ארצה ולא יהיה, הייתי מלכת העולם של עצמי.
בגיל 32 עברתי נפילה כלכלית ענקית עם מה שהפך בינתיים למפעל יצרני גדול , מה שלא למדתי עד אז בחיים, מה שלא ידעתי לפני, זה אם אני יכולה להתמודד עם נפילה, עם כשלון. מלחמות עם אגו פצוע ומדמם,מלחמת עולם פנימית של הרבה שנים אחרי בלעמוד מול המראה ולתת לעצמי תשובות על למה חיפשתי את הנפילה ? מה היה שם אצלי בפנים שלא היה סגור? ולמדתי.. למדתי לקבל את עצמי גם כשאני לא בפיסגת העולם, למדתי את הבפנים שלי ואת הסביבה שלי כשאני במקום הכי נמוך בעולם למדתי לוותר על האגו. המתנה של חיי , משפחה וחברים שעוטפים אותי עם אהבה אין סופית כי אני אני ולא את התפאורה שיצרתי ולא הדמות שמבחוץ אלו שלא מכירים מצפים שאהיה.
בגיל 35 הגוף שלי צרח לילד, הסתובבתי עם רחם ריקה ,חלולה.. ידעתי לא מכוח ההגיון שבדבר, לא מכוחה של סביבה שציפתה, הבפנים שלי רצה להרות, לא יכולתי להתווכח שם איתי, הרי "הטבע שונא אטימות"[משפט של חבר ] ובדיוק נפגשנו, הוא ואני, כאילו הגיע ממש בשבילי האיש שהיה צריך להיות אבי ילדי. ועשינו שלושה ילדים בשלוש שנים וסגרתי את המפעל שאהבתי ועברנו בתים ונסענו בעולם וחזרנו והיינו הורים של ושל ושל. ההורות סגרה לי מעגל גופני, החיבור עם הילדים , הגופות הקטנים , בני אדם בהתהוות, היכולת לתת בלי חשבון, לחבק, לנשק,להיות עבור ולהביט, לראות אנשים קטנים ופשוט לאהוב אותם מכל הלב ומכל הנשמה,הם מילאו אותי, האהבה הציפה אותי בעוצמות שלא ידעתי כמותה ולא שיערתי שבכלל יכולה להיות.גם כיום, מלאה איתם באהבה. הבנתי, שזה הדבר היחידי שבאמת יכולה לתת להם בעולם, פשוט אהבה.
ב-40 היה לי רע, הכי רע בעולם, איבדתי את כל מה שהיה אני בתוך מערכת היחסים הזוגית , כל כך רציתי שזה יעבוד, כל כך רציתי שתהיה להם משפחה של אבא ואמא ובית וכלב ,אבל בגיל 40 הבנתי שרע לי, הפכתי לצל חלוש של עצמי, הפסקתי להאמין ביכולות שלי והייתי עצובה .הרגשתי כמו אדם שצועד עוד יום כדי לשרוד, האופק לא היה שם יותר והחיוך הניצחי אבד,ובניגוד לסביבה , בניגוד לעולם, כי עם שלושה ילדים קטנים לא "מפרקים משפחה". סיימנו את הביחד ואיש איש יצא לדרכו, והילדים עברו להתקיים בעולם מפוצל של שני בתים, שני סוגי חיים, שני עולמות שמתנהלים ממקורות מאוד אחרים.ידעתי, בבהירות עצומה , אז בגיל 40 שאני חייבת לעצמי שוב להיות בחיים. להיות אני.
עוד טיפה ואני 43, העוצמות והחיים חזרו לי לגוף, השליטה על חיי, העשיה בלי פחד, התחושה הנפלאה של לדעת שמה שאני אעשה אני אצליח, גם אם אכשל לתקופה אני "יכולה". האגו בשליטה, לא חיה משם, חזר החופש לחיות לפי דרכי אלי והבטחון העצמי שאני שווה . נוגעת בחיים , מתרפקת עליהם,מתפלשת בהם, נהנית מהרגעים ,רגע ועוד רגע, חיה שוב עולם של ריגושים ועוצמות , טוב לי איתי , אין בי פחד לחיות ולהיות לגמרי אני, אני בסדר!
|