אם צפיתם בסרט המצוין ויקי כריסטינה ברצלונה השם אוביידו אולי ישמע לכם מוכר; אם לא, תשאלו בוודאי: אובי-מה? אוֹביֶידוֹ שבצפון ספרד היא עיר נעימה ויפה, כ-200 אלף תושבים, אוניברסיטה שחגגה בשנה שעברה 400 שנה, בירת נסיכות אסטוּריאַס. בנובמבר שעבר נסעתי לשם לכנס שאירחה האוניברסיטה המקומית. מה משך אותי דווקא לשם? אחד מארבעת הנושאים המוצהרים של הכנס היה תרגום של עלוני תיירות ומדריכי טיולים. כמי שמתרגמת את מדריכי הנסיעות של לונלי פלנט (ולאחרונה בעיקר את מדריכי Eyewitness הצבעוניים), זה אחד הנושאים הקרובים ביותר ללבי. לכן, כשנתקלתי במקרה בהודעה על הכנס אצתי רצתי והגשתי הצעה להרצאה - Travelling the Intercultural Highway, על העברה בין-תרבותית במדריכי טיולים. בכלל, אני אצה רצה בכל הזדמנות - לפעמים להרצות, לפעמים סתם להשתתף ולהקשיב - ומנצלת כנסים בינלאומיים כדי לרקוח את המתכון המנצח: קחו חופן של הרחבת אופקים, הוסיפו מנה גדושה של טיולים, פזרו מלמעלה הוצאה מוכרת לצורכי מס, אפו בתנור בחום גבוה והרי לכם השילוש הקדוש. לטיול המשולב בכנס יש הרבה מאוד יתרונות, וחיסרון ברור אחד... טוב, בכל זאת צריך לשלם עבור התענוג. אבל למי שאוהב לטייל בארצות נכר, רצוי ואפילו מומלץ לבנות את מסלול שיטוטיו בעולם סביב כנס כזה או אחר. אנסה למנות כמה יתרונות ברורים:
מה, לא מגיע לנו? כעצמאיים, רובנו לא יודעים מהו שבוע עבודה, מתקשים להבחין בין יום (עבודה) ללילה, וגם לא מקבלים דמי הבראה או יוצאים לחופשה מרוכזת. כך קורה שלפעמים אנחנו שוכחים שגם לנו מגיע. כנס בחו"ל (או בארץ) זו הזדמנות נפלאה לנוח, לשכוח מדאגות היומיום ולטעון מצברים לקראת שנה נוספת של עבודה מול המחשב.
הוצאה מוכרת נכון, כבר אמרתי, טיול-כנס עולה כסף... הרבה כסף. כי שלא כמו הכנס השנתי של אגודת המתרגמים, צריך גם להזמין טיסות, ודמי ההרשמה לכנס עומדים בדרך-כלל על מאות דולרים שאינם כוללים את הלינה במלון. אבל אם ממילא תמיד חלמתם להגיע לוונקובר, למה שלא תחכו לכנס הבא שייערך שם? הטיסות, הלינה, דמי ההרשמה לכנס והוצאות האש"ל בימי הכנס מוכרים כולם לצורכי מס, ובמס הכנסה אף השכילו להבין בשנים האחרונות שאיש אינו נוסע רק לכנס של יומיים-שלושה (במיוחד אם הטיסה ארוכה מאוד) ויכירו לכם גם בחלק מהוצאות השהות אף מעבר לימי הכנס. כל הפרטים אצל יועץ המס או רואה החשבון שלכם.
מתרגמת בעיר הקטנה כך הגעתי למקומות שלעולם לא הייתי מבקרת בהם. לוונקובר, לסן פרנסיסקו ולבאנף אולי הייתי מגיעה בכל זאת, אבל לפורט ווּרת', טקסס? יש להניח שלא.ללונדון, פאריז ורומא הגעתי גם קודם, אבל לנוריץ' ולדורהם שבאנגליה, לטמפֶּרֶה בפינלנד, לאוביידו בספרד? ועל פוֹרלי שמעתם? עיר של כמאה אלף תושבים בארץ המגף, לא הרחק מבולוניה. זו עיר מקסימה שחרשתי לרוחבה ולאורכה במשך שבוע, ותוך כדי כך הספקתי גם לאבד מזוודה ולהסתובב יומיים ללא מיטלטליי (העיקר שהמחשב היה אצלי, תודה לאל); לבקר ביריד עתיקות ענק ומרשים במרכז הירידים של פוֹרלי; להסתובב בפיאצה אָוּרֶליוֹ סאפי עד שגם בעלי החנויות והמסעדות כבר חשבו שאני תפאורת רקע קבועה כמו הזקנים שבכיכר וקידמו את פניי בברכת בּוּאוֹנג'וֹרנוֹ חייכנית; להיקלע במקרה למוזיאון נידח של יצירות אמנות מאת אמני האזור בימי-הביניים ובתקופת הרנסאנס ולקבל סיור אישי מודרך (פשוט כי הייתי התיירת היחידה באזור) - כולל הצצה נדירה לספריית המחקר של אוניברסיטת בולוניה בפורלי, שם מוחזק כרך אינקובולה ענקי של הקומדיה האלוהית מאת דנטה.והיו כמובן גם הרצאות מעניינות פחות ומאלפות יותר (למשל, הרצאה על התרגום לאיטלקית של שפת הנעורים היצירתית בבאפי ציידת הערפדים), וארוחות צהריים נינוחות עם החברים החדשים שפגשתי בכנס, לאוּרָה ממוֹנטֶקאטיני טֶרמֶה (טוסקנה), וגם ברוס האוסטרלי הגאה שנסע איתי אחר כך לבולוניה... אח, בולוניה, איזו עיר מדהימה! אבל אני סוטה מהעיקר.
התחככות היא שם המשחק אפרופו חברים חדשים, כנסים הם דרך נפלאה ליצור קשרים עסקיים וחברותיים, או להכיר את האנשים שמאחורי הפרסומים האקדמיים. הרשו לי לחטוא לרגע ב-namedropping חסר בושה. בכנס באוביידו פגשתי את הנריק גוטליב מאוניברסיטת קופנהגן; בפוֹרלי הכרתי את איב גמבּיֶיה ואת דֶליה קיארוֹ, בפורט ווּרת התוודעתי לריינר שוּלטֶה, בבאנף פגשתי כמה סופרים מבטיחים (כולל אדוארד פ. ג'ונס שתרגמתי שניים מספריו) וגם את סוזן ג'יל לוין המקסימה...כולם מרצים מן השורה הראשונה (וטיפוסים מרתקים) למי שמכיר את המיליה המצומצם של חוקרי התרגום. וכולם גם עוררו בי לרגע חרטה על שלא השלמתי את התואר השני (או השלישי) במחלקה לחקר התרגום.
היכרות (מחודשת) עם עולם התרגום כנסים הם הזדמנות מצוינת ללמוד מה קורה בעולם התרגום, מה in ומה out, ואפילו איך חיים ועובדים (וכמה מרוויחים) מתרגמים בארצות חוץ. הדשא של השכן נראה לנו תמיד ירוק יותר, ובדרך-ככל הוא באמת ירוק יותר בהשוואה אלינו - אבל אין זה אומר שהשכן חי לו בגן-עדן עלי אדמות. הנה שתי דוגמאות. הקונגרס הבינלאומי של FIT נערך ב-2005 בטמפֶּרֶה (פינלנד) ובאחד הפאנלים שעסקו בתרגום לכתוביות התלוננו המתרגמים המקומיים על ירידת שכר דרסטית - משבעה אירו לשלושה-ארבעה אירו לדקת שידור. כבר אז חשבתי לעצמי "הלוואי עלינו," (למי שאינו בקי בפרטים, בארץ משלמים כדולר לדקת שידור), אך אין זה אומר שלפינים אין סיבה אמיתית לקטר. ויש לי תחושה שמאז המצב בתחום הכתוביות רק הידרדר עוד יותר, לא רק אצלנו אלא גם אצל הפינים. בכנס של ALTA (ארגון מתרגמי הספרות האמריקניים) בפוֹרט ווּרת' גיליתי עד כמה שונה סגנון העבודה במקומותינו מהנהוג בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בארצנו הקטנה ועתירת התרגומים, הוצאות הספרים הן שקונות את זכויות התרגום - גם של ספרים חשובים אך בעיקר של ספרים עם פוטנציאל מכירה גבוה - ואז מעבירות את הספר לתרגום. בארצות-הברית שוק הספרים המתורגמים מצומצם הרבה יותר, ומתרגמי הספרות לאנגלית סיפרו שהם בוחרים את הספר (בדרך-כלל משיקולים של ערך סגולי), מתרגמים פרק או שניים ואז מתדפקים על דלתות ההוצאות השונות ומנסים לשכנע אותן בפוטנציאל הגלום בספר. למותר לציין שלרובם יש עבודה נוספת, בעיקר בתחום האקדמיה.
לטיול יצאנו... ובל נשכח שבתום הכנס, אחרי שכולם טסים חזרה הביתה, החוויה רק מתחילה - כי זה הזמן לצאת לדרך! כך המשכתי עם חברתי שרה ירקוני מטמפֶּרֶה הקטנה להלסינקי בירת פינלנד, ומשם לטאלין (אסטוניה) ובמעבורת לילה מפוארת ורועשת לשטוקהולם בירת שבדיה, שם פגשנו זוג רופאים מקומיים וחביבים שאספו אותנו מהמלון ולקחו אותנו לעת ערב לטיול במקומות שרוב התיירים אינם מגיעים אליהם, ולאחר מכן אף אירחו אותנו בביתם המקסים שעל שפת אגם... והזמינו פיצה (בכלל, קיבלנו את הרושם שפיצה היא מרכיב מפתח בתזונה הסקנדינבית). מפגשים שכאלה הם שהופכים את הטיול לחוויה בלתי-נשכחת. אגב חוויות, נחזור לאוביידו, שם גם פתחתי את הרשימה. בסופו של הכנס האקדמי הקטן שנערך כאמור באוניברסיטה המקומית, אירחה אוביידו את הטקס השנתי והיוקרתי של חלוקת פרסי הנסיך מאָסטוּריאס. בשנים עברו קיבלו את הפרס בין השאר גם עמוס עוז ויצחק רבין, ובשנה שעברה היו בין מקבלי הפרס הסופרת מרגרט אטווּד והטניסאי הידוע רפאל נדל. ביום חלוקת הפרסים, בשעת צהריים, הופיעה מרגרט אטווד באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת אוביידו, דיברה על ילדותה ועל יצירותיה, ענתה על שאלות הקהל וקראה קטעים מספריה. האולם הענק היה מלא מפה לפה, והמפגש הקרוב-רחוק עם הסופרת הקנדית היה ללא ספק משיאי הביקור. באותו ערב נמלאה העיר בתזמורות של מתופפים ונגני חמת חלילים בתלבושות מסורתיות, ובכיכר המרכזית נאספו המונים כדי לצפות במקבלי הפרסים, במלך ומלכת ספרד, בנסיך מאַסטוּריאס וברעייתו. האווירה היתה חגיגית מאוד ולרגע הרגשתי שאוביידו היא מרכז העולם. בתום הכנס יצאנו אמי ואני במכונית שכורה לטיול המיוחל בצפון ספרד, בפירנאים ובדרום צרפת. עוד באותו יום עצרו אותנו שוטרים ספרדים כי לא הדלקתי פנסים כשנכנסתי למנהרה (נשבעת לכם שהיא הייתה קצרה) וקיבלנו דוח של 42 אירו! מילא, גם זו חוויה. נסענו לסנטיאַנָה דֶל מאר הקסומה, עיירה שנראית גם היום כמעט כמו בימי-הביניים, ביקרנו בבילבּאו שבחבל הבאסקים - ובמוזיאון גוגנהיים החדשני והמדהים של פרנק גרי - המשכנו ללוּרד שבצרפת, הידועה כאתר עלייה לרגל, ומשם פנינו להתחקות אחר מורשתם של הקתרים באזור הלאנגדוֹק (קרקאסון המרשימה, הטרגדיה של מוֹנסֶגוּר, רֶן לֶה שאטוֹ אפופת הסוד). אחרי שתרגמתי כל כך הרבה ספרים אָ-לָה דן בראון רציתי להכיר את האזור מקרוב. הגשמתי חלום נוסף וחזרתי בעיקר עם טעם של עוד.
עד הטיול-כנס הבא... |