הבהוב על המסך, במבט ריק פותחת , מוחקת, לא טורחת אפילו לקרוא. מרגישה אאוטסיידרית.

הרוב לא מעניין, המילים שהן הריגוש הכי גדול שלה , לא מצליחות לגעת .

מילים שטוחות מרפרפות.

מ' המורה רוכנת מחייכת חיוך רחב , כן זה בסדר זו את, ואיך באמת קוראים לך?

הלב נרגע, מקבלת בחזרה את זהותה האבודה,ובמקום דמעות מפציע חיוך.

היא כל כך יפה, מ' המורה  והשנה הראשונה החלה.

ההודעה האחרונה עצרה את אצבעה רגע לפני שלחצה על מחיקה. כמו מכורה לסם צללה אל בין המילים

מישהו שם הצליח להסיר עטיפה ראשונה. יש שם אנשים שבאמת רואים?

נשימה עמוקה וענתה.

במחצית השנה כבר היתה מכורה, ספר ועוד ספר מילים מילים מילים שהתחברו בתוך ראשה

לכל העולמות המופלאים של חלומותיה.

בלילה בלילה כשהם כבר ישנו ושקט ירד על הבית , היתה מטפסת על הסיפריה קוראת את

השמות של הספרים ומפליגה איתם למחוזות רחוקים.

ההיבהובים על המסך הפכו תכופים יותר ויותר , פינג פונג של מילים , אלוהים שרק לא יגמר.

אין לה מושג מי נמצא שם מאוחרי המקלדת ששופעת כל כך הרבה יופי וחום וכל כך נוגעת.

הסופה נרגעה, השמיים התבהרו, רק משבי רוח פתאומיים עוד מזכירים לה שזה  לא

הסוף ועוד לא ההתחלה.