כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    הרוזן האדום - הפרישה

    20 תגובות   יום שלישי, 1/9/09, 01:00

    מרגרט מתה בתאונת סירות.

    סתם כך מתה.

    עד עכשיו לא הבנתי איך בחורה כול כך צעירה, נופלת מסירה באמצע השייט המסורתי לכבוד יום ההולדת של הדוכס, נגררת תחת המצוף למרחק שלושה מייל, עד שמישהו עוצר את  הסירה ושולף אותה מתה.

    לא הבנתי, וכבר חודשיים שאני מנסה להבין, איך חרב עלי כול עולמי.

    בתקופה זאת, הקונסוליה הקטנה שלנו לא תפקדה, והמצב רוח הכללי היה בשפל. ממש עד שהגיעה המשטרה החשאית מרוסיה, לברר איך לסגור את הפעילות החריגה עליה הייתי מופקד, ולנסות לשלוח אותי חזרה לסיביר. ג'ניה סיפרה לי שמבררים עלי, ואם יש שכל בקודקודי, שאמלט משם, ממש לערוק למדינה אחרת. שאלתי אותה בתשובה - מי יקבל רוזן חדל אישים, ומרושש כמוני?

     

    כך חלף הזמן ולא עשיתי מאומה מלבד להתכתב עם בוריס מולוטוב ממוסקבה. כשהגיע מכתבו האחרון, קראתי לג'ניה לחדרי באמצע הלילה. משום מה, היא הגיעה עם חלוק שינה פרום בחלקו, מוכנה ומזומנה לספק את תשוקותי. אלא, שלא היו לי תשוקות.

    נישקתי אותה בעדינות ואמרתי לה שאני מבקש שבלי הרבה שאלות, תיסע לגלזגו בשליחות ללורד מקמהון. היא לא הבינה אבל שתקה. ראיתי את ג'ניה המתוקה, פוסעת כשעכוזה המוצק והגבוה, מעכס תחת החלוק, מתרחקת בפעם האחרונה עם המכתב בידה.

    במשך הלילה ארזתי מזוודה אחת קטנה, ולקראת שחר יצאתי מהבית הקטן שבלונדון לכיוון אחר... הישר אל מלתעות האריה שבמוסקבה. 

     

    המשטרה החשאית הרוסית, הייתה מאוד עסוקה בלונדון אחרי לכתי. בזמן שהייתי כבר בגרמניה, הם חיכו לג'ניה בקונסוליה. כשהגעתי לסקנט פטרבורג, הם רק הגיעו לסקוטלנד לחפש אותי, וכשהגעתי למוסקבה, הם הבינו שלורד מקמהון סידר אותם, ואני במקום אחר.

    כך, נכנסתי למשרדה של לודמילה טריוצ'קובה, שהיה ממוקם מול משרדי הקרמלין, בצמוד למשרדי ההמשטרה החשאית הראשית, שטרם קיבלה הודעה שאבדו עקבותי. הצגתי את עצמי לפני מזכירתה, והשתדלתי להבליט את המכנסיים האנגליות הצמודות, שטרם נראו במוסקבה. ראיתי אותה מביטה בירכי, מהופנטת לכמה שניות, ואז עפעפה בעיניה הכחולות ואמרה " לודמילה עברה תאונה. היא לא כאן"

    אותה דקה הרגשתי איך כובד השנים, נופל על כתפי, וכי רגלי כמעט כושלות מולה.

    "מתי היא תחזור לעבודה?" שאלתי ביאוש.

    "לפי מה שכתוב לי ביומנה, אז רק עוד שבוע. אתה רוצה לקבוע תור?"

    פניתי לאחור, גורר את עצמי בכבדות לעבר היציאה מבניין  "מנהל הקרקעות ורכוש המהפכה".

    הסתובבתי חצי יום במוסקבה הקרירה, ולבסוף ניגשתי למלון וכתבתי מכתב "לודמילה היקרה מצפה לראותך ביום רביעי בשעה שלוש אחרי הצהרים". חתמתי עליו בכל שלל תארי האצילים, והוספתי בקטן, קונסול המהפכה בבריטניה הגדולה.

    קראתי את המכתב עשרים פעם, בודק כול מילה, ואז העברתי לשליח - עם כרכרה שהעמדתי לרשותו, הישר לביתה.

     

    ביום רביעי שלוש דקות לפני השעה שלוש טיפסתי במדרגות הבניין, ונכנסתי לאולם הקבלה הענק. עתה ראיתי לראשונה, את ציור ספינת הדגל אברסבורג העומדת לטבוע -  תלויה מעל חלון גדול. כעס אחז בי כשראיתי את כול שכיות החמדה תלויות באולם מאובק זה, שאנשים אפורים ומלוכלכים הסתובבו בו כמו נמלים, מתעלמים מתרבותה המתפוגגת של רוסיה המלכותית.

    לא היה איכפת לי מבית הצאר המושפל, אבל היה איכפת לי שציור של איגור סיגורין השווה לפחות מליון רובל, תלוי על מסמר חלוד, ומתבלה מול הדלת הפרוצה שהובילה אל הרחוב. פסעתי לעבר המסדרון השקט של משרדיה של האחראית על רכוש המהפכה. הכול היה שקט - בסה"כ,  בחרתי את מועד הפגישה לשעה אחרי נעילת המשרדים.

    נכנסתי וראיתי את דמותה אחרי מכתבת לואי ה16, עמוסה בדפדפות.

    "שלום לרוזן פרסיקו" אמרה היא, והניפה את ראשה המוזהב מאחורי המכתבה.

    כשראיתי אותה הבנתי מה זאת תאונה. צווארה היה עטוף בגבס, יחד עם יד שמאל שהייתה תלויה על מוט מיצב היוצא מצלעותיה המגובסות.  זה נראה גרוטסקי ומוזר, אבל היא לא התרגשה - סתם חייכה בלעג כלפי וסימנה בידה הימנית על הכסא מולה.

    רציתי להתכופף באצילות ולהכניס את ידי לחגורת המשי למותני בנונשלנטיות, ולתת לה לסקור את הוד מעלתי. אלא ששום דבר לא יצא, ושנינו נראינו גרוע ביותר.

    "שב, שב, פרסיקו.. בחרת לעצמך זמן מוזר לקפוץ אלי, אלא שלמזלך המשטרה החשאית הרוסית העבירה לי מזכר אתמול לגביך, כך יצא שהתעניינתי בך, והסתקרנתי לפוגשך."

    "המשטרה החשאית?" התאמצתי לשמור על קול יציב.

    "כן! מסתבר שמחפשים אותך באירופה, בעוד אתה כאן במוסקבה.. איזה חבורת מטומטמים יושבת בבניין הסמוך?" צחקה היא בחיוך אכזרי, מלא שינים קטנות וחדות.

    ידעתי כי נחרץ גורלי, אבל המשכתי להמר. התיישבתי מולה, משתדל ש לא לנעוץ עיניים במכתב עליו הצביעה מקודם. היא ביקשה את סליחתי ואמרה כי אם כבר הגיעה למשרד בגללי, היא גם החליטה לעבוד קצת - ותיכף היא תסיים לחתום תיק מיוחד המיועד לבית המשפט. עצמתי את עיני, ונזכרתי בדבריו של נזיר רוסי, אותו פגשתי בללינונצ'וק. שחררתי את המחשבות הרעות, וניסיתי לפתוח מקום למחשבות טובות. כך נשארתי דומם חצי דקה ופקחתי עיני.  למזלי היא הייתה עדין ממלמלת משהו, חותמת ומסדרת את הדפים. הצצתי בגופה המנסה להתעוות ולכתוב בתנוחה טבעית. היה זה מגוחך לראות את אצבעותיה שלופות מהגבס, מתעקלות לפעמיים ורוטטות בשובבות לפי מקצב הכתיבה של ידה האחרת.

     

    הדלקתי לעצמי סיגריה נשית צרפתית ארוכה, והצצתי לחולצתה הרכוסה עד הצוואר מנסה לנחש את מידת החזיה שלה. כמו שתיארתי לעצמי, בחורה מגובסת, איננה יכולה ללבוש חזיה, ורטט הפטמה המשתוללת מול בד כיס חולצתה הצבאית, יצרה מחול מול עיני. הנחתי שיש לה חזה קטן. העפתי מבט לכיוון תחתית סנטרה העדין שהיה שעון על הגבס. הוא היה היה בעל פימה דקיקה חסרת שומן והנחתי שהיא אוכלת בצורה מסודרת ויש לה קצב חיים פעיל מאוד. היה לי מספיק זמן כדי לנסות ולבחון את מבנה העצמות שלה, סה"כ גבר כמוני שראה כול כך הרבה נשים ערומות מגזעים שונים, יכול לנסות לאבחן אישה גם היא עטויה כנזירה, וזאת בעזרת בחינת מבנה עצמות בלבד. לפי גב ידה ראיתי כי היא רזה עד מאוד. חוטי גידיה בלטו בעורף היד עד מעל פרק כף ידה. הבליטות של הפרקים היו קטנות ולא מודגשות, כך שיכולתי לנחש כי גופה רך ועדין, חסר את אותה גרמומיות המאפיינת נשים רזות, ורחבות פרקים. קו עצמות הלחי העידו כאלף עדים כי היא ממוצא סלבי, וכי גבותיה החדות ו מבנה האף מרמז על דם יהודי.

     

    "התרשמת מספיק?" שאלה היא והביטה בי בחדות.

    "אהממ.." מלמלתי בחולשה מכוונת.

    "מה הכוונה אממ..?" אמרה בבוז נסחפת לקצב שלי.

    "התכוונתי, שהתרשמתי ממך" אמרתי ובכוונה לא פירטתי.

    היא התאפקה שלא לשאול, על מה התרשמתי ומייד סייעתי לה, נשפתי סילון עשן כלפי מעלה ואמרתי "התרשמות טובה".

    הפעם היא לא יכלה להתאפק "למה אתה מתכוון?" וחיפשה להוציא סיגריה רוסית מקופסא שעמדה בצד. קפצתי ממקומי והושטתי לה את הקופסה שלי, " תרשי לי לכבד אותך במשהו אמיתי, ולא מתוצרת מסריחה" אמרתי בעוז.

    "אתה מנסה להעליב אותי, מר פרסיקו?" שאלה, ולקחה סיגריה.

    "נהפוך הוא, רציתי להגיד שהתרשמתי ממבנה העצמות שלך, ואת בהחלט יפה יחסית לסלובניות שהכרתי."

    היא הציצה בי נדהמת מהחוצפה שלי, ונשענה לאחור לחשוב לרגע על משמעות הבטחון העצמי המופרז שאני מפגין.

    "אני לא אתנגד לכוס תה" אמרתי.

    שביב של הפתעה חלף על פניה ומייד קמתי ממקומי, "תרשי לי להכין לעצמי תה", אמרתי וניגשתי לסמובר הגדול שניצב בפינת החדר.

    "להכין לך?"

    היא נפנפה את העשן מול פניה וסימנה לי שלא.

    היו לה עצבי ברזל, כך הערכתי כשמזגתי לעצמי תה. כול מטרתי בהכנת התה הייתה לתת לה הזדמנות להעריך את עיצוב שרירי ישבני. לכן, הקפדתי לעמוד ישר ומתוח, ולנענע בעדינות את הכפית. חזרתי חזרה, אוחז בספל, מגניב מבט, רואה אותה שקועה במחשבה עמוקה. התאכזבתי מאדישותה, והתיישבתי.

    "אני לא רוצה לגזול מזמנך, ובמצבך לא הייתי רוצה למנוע ממך את המנוחה הנדרשת לך".

    היא הנהנה בהערכה, וחשבה שאני עומד לדבר על מטרת בואי.

    "כפי שידוע לך, תפקידי כקונוסול בשירות התעמולה הרוסית, הביא אותי למקומות רבים ברחבי אירופה ובעיקר בממלכה הבריטית. שלא כדוגמת אלה היושבים במוסקבה, ועובדים בעבודה אפרורית וקשה, אני שייך לחוג הדיפלומטים הנהנים מתקציב שמן, אוכלים טוב, ומתהוללים כול העת בנשפים ראוותניים החורגים מכול פרופורציה"

    זה פגע בה כפגז בין העיניים. כול מה שהיא חשבה עלי, אמרתי בעצמי - ושחררתי ממנה את כול כלי הנשק.

    "בהחלט חיים מושחתים!" הוספתי, כשראיתי את ההנהון הקטן בראשה, ועיניה הנוצצות.

    "מאידך, קצת קשה לי לבוא למוסקבה, ולראות את הדלות של הביגוד, ואת הבגדים המכוערים שלובשות בנות ארצנו.. ממש חיקוי של טעם סיני", הרגשתי שדברי פגע בה.

    "לאן אתה חותר?" אמרה היא בסקרנות.

    "בואי ואגיד לך למה אני חותר.... את רואה את זה?", שלפתי מתיקי חבילת שוקולד שרכשתי בבלגיה.

    היא לא ראתה, לכן הוזזתי את התיק לכיוונה, וקירבתי את הכסא לצד השולחן כך, שהיא יכלה לראות את תכולת התיק.

    " במעבר הגבול החרימו לי 9 חבילות שוקולד, שרציתי לחלק לחברי כאן במוסקבה,.. והכול בשם המהפכה הקטנה שעושים אנשים דין לעצמם..."

    "אני עדין לא מבינה", הביטה היא בשוקולד בסקרנות.

     "לצערי קשה לי להסביר לך, אלא אם כן לא אשלוף את הברנדי האנגלי הזה ואראה לך." אמרתי, וחילצתי מהתיק ברנדי אנגלי שהיה מלא עד חציו.

    "רק רגע! אני אסביר לך" אמרתי, ונופפתי את הבקבוק מעל תחתוני הנשים המבריקות שבלטו מהתיק... ואז היא ראתה אותן.

    "את רואה! את הבקבוק הזה הבאתי שלם מלונדון, והוא היה חתום. נשבע לך, שכה אחיה, אבל ממש חתום... משום מה בשלושה ימים האחרונים, עובדי המלון בו אני מתאכסן, לא התאפקו ולגמו ממנו. ממש כך. כול יום, אני מסתכל ועוד קצת יוצא מהבקבוק..."

    היא הביטה בי מופתעת, ואז צחקה.

    מייד צחקתי יחד איתה.... "את מאמינה?  הבקבוק מתרוקן מאליו! כך אמר לי בעל המלון ונשבע לי שאף אחד לא נכנס לחדרי בהעדרי"

    הטלתי את הבקבוק והשוקולד חזרה לתיק, נותן לעיניה להציץ שוב בבדי הסטן העדינים והמשי המבריק של התחתונים המוטלים שם.

    ישבנו דקה, וחייכנו על עניין הברנדי, ואז העזתי "את יודעת, המראה הסלבי שלך מתאים לו חיוך כמו עכשיו"

    היא השתתקה לפתע, חושבת על דברי, ואז אמרה, "פרסיקו, אני חייבת להגיד לך משהו בטרם תמשיך"

    עצרתי את נשמתי, בעודה מכבה את הסיגריה.

    "היא השתדלה להסתובב עם הגבס מביטה בי בחמלה "מאז תפקידי כאן, בחמש שנים האחרונות עברו במשרדי מאות בני אצולה, שניסו להציל את רכושם שהוחרם. הם ניסו הכול.." היא הביטה בי בעיניים כנות והוסיפה, "אף אחד לא הצליח להחזיר את רכושו".

    "בלעתי את ההשפלה הזאת בחיוך, ואמרתי " אני חייב לשתות ברנדי, את תרשי לי?"

    "בוודאי, הרוזן פרסיקו. כול החגיגה היום היא שלך...עד שבע בערב.. שאז ארוסי צריך להגיע לכאן מהמשרד שממול, והצביעה על בניין המשטרה החשאית"

    הצצתי לעבר בניין המשטרה, והנפתי כוסית באוויר. "תשתי איתי?"

    "למה לא?" ענתה במשובה, ושמחה שאני לוקח את העניין בקלות.

    נזדרוביה, אמרנו שנינו, ולגמנו כוסית בשווי המשכורת השבועית שלה.

    היא נהנתה, ומייד פתחתי את השוקולד... "בבקשה!"

    "אתה נדיב היום?" אמרה בבוז מהול בעליצות.

    מזגתי לה עוד כוסית וסיפרתי לה את הסיפור הבדיוני על המכס בגבול שהחרים לי את השוקולד... היא נהנתה מהסיפור, אבל לא ידעה כי החבאתי לה הפתעה קלה.

    "את יודעת יקירתי, כשהקצין ראה את השוקולד הוא רצה לקחת רק אחד, אלא שלמזלי המחורבן הגיעו שני קצינים נוספים... כך יצא שהשוקולד הוחרם, ועוד שנלקח ממני וויסקי שעלה לי 40 לי"ש. "

    "מה וויסקי? " הרימה גבתה בכעס. 

    "עזבי שטויות הם סתם מטומטמים,.." אמרתי ומזגתי לשנינו כוסית נוספת.

    " 40 לי"ש זה משכורת שנתית שלי" אמרה בזעף והוסיפה, "שיחנקו!"

    "אבל, בכול זאת היה לי מזל עם חבורת המטומטמים.. בואי נרים כוסית נוספת!"

    "למה מזל?" עצרה היא את הכוס הקטנה באוויר.

    אמרתי נזדרוביה, ולגמתי את הברנדי, הצצתי בה ממתינה לתשובתי, והפנתי אצבע לכיוון התיק.

    היא הביטה שוב, וניסתה להבין, תוך שהיא לוגמת את הכוסית השניה.

    "הם לא הבינו מה זה", שלפתי תחתוני משי שחורים עטורי מלמלה.

    עיניה הביטו בצורה חולמנית בתחתונים וראיתי איך מבט אישה נוקב בתאווה את התחתונים. שלפתי את הכוסית מידה ובעדינות נתתי לה לגעת בתחתונים.

    "אלה הבאתי מפריז במיוחד למוסקבה. אפילו בלונדון הנשים לא מכירות את האופנה הזאת."

    היא בלעה את הרוק, וידה רעדה. באותו רגע הייתי בטוח שידה השניה הייתה מאוד חסרה. היא הניחה את התחתון על ירכה וליטפה בעדינות את מרקם המשי והתחרה שמסביב.

    "בואי נרים כוסית" אמרתי וניתקתי אותה מהתחתון נותן לה ללגום כוסית שלישית.

     היה נדמה לי שה"נאזדרובי" השלישית שלה הייתה צרודה בתשוקה.

    "יש לי כאן משהו שיתאים לך, אם לא תחשבי אותי לחצוף" הצצתי לעברה בשאלה.

    היא ראתה את השאלה בעיני שניסו להתמם והנהנה בחשש.

    שלפתי מהתיק שקית קטיפה ממנה שלפתי את תחתוני הסטן ואת רצועות המשי התואמות. בזהירות ראויה, שלפתי את הגרביונים הלבנים שהיו חצי שקופים.

    "ראית, דבר כזה?" שאלתי ופרסתי את הגרביונים למלוא אורכם.

    היא לא ענתה, מבטה היה נעוץ בקדרות בתחתונים ובגרביון, עד שהרגשתי כי היא עומדת לבכות.

    "תמזוג לי עוד כוסית" אמרה בלחש, וידה אחזה ברעד בתחתונים.

    "את חייבת למדוד אותם יקירתי." אמרתי, וניגשתי לעמוד מאחורי כתפה.

    "פרסיקו, אתה באמת חצוף" אמרה וליקקה את שפתיה.

    משום מה, ראיתי את הבזק מבטה לכיוון הדלת.

    "אני חושב שהם יתאימו לך יותר מכל בחורה אחרת במוסקבה אמרתי", התכופפתי לנעוץ  את מבטי בעיניה, מנסה בכל כוח השכנוע שבעיני הגדולות, להשביע אותה שהיא היחידה בכול מוסקבה הראויה להן.

    היא בלעה את הרוק, ודממה.

    "בואי!" נגעתי בכתפה.

    "אני אסתובב, ואת תלבשי אותם. אני משתוקק לראות את גופך בתחתונים אלה.", לחשתי לאוזנה.

    "אתה מטורף, פרסיקו! ממש מטורף" גנחה היא ביאוש, ובכך קיבלתי אישור להניח ידי על כתפה ולנעוץ את פי בצווארה.

     "פרסיקו.." נשמעה קולה מהדהד, בעוד ידה אוחזת בתחתון.

    "מה בשם אלוהים, אתה עושה?" שאלה.

    לא השבתי, רק הרמתי אותה בעדינות מכיסאה ואמרתי " בואי נלביש אותך בתחתונים אלה.

    "עצור! מנוול שכמוך" הדפה היא אותי.

    היא עמדה מולי מתנשפת, מסדרת את חולצתה.

    ראיתי שהגבס מפריע לה, באופן אנסטינקטיבי סידרתי לה את הכותפת מעל כתפה המגובסת, והיא צחקה, לנסיוני המגוחך.

    "לך לשם !" הצביעה לעבר הדלת, וחשבתי שהגיע סופי.

    " נו כבר.. זוז, ותעמוד שם."

    הלכתי לעבר הדלת.

    "תישאר עומד עם גבך אלי ותנעל את הדלת!", פקודה היא עלי.

     שמעתי אותה נאבקת מאחור כמה דקות ארוכות, עד שלפתע פלטה קללה.

    "אני אסתדר, אל תסתובב!"

    בסוף כשרגלי כמעט כאבו מעמידה מתוחה וכיווץ הישבן, שמעתי אותה לוחשת "אתה יכול להסתובב"

    כול מה שראיתי, זה שוב, אותה מאחורי השולחן יושבת.

    "מה לעזאזל.." אמרתי, ואז שמתי לב כי החצאית הצבאית שלה מונחת על השידה בצד.

    היא הייתה סמוקה, וסימנה שאשב על כסאי שהחזירה למקומו. לא ידעתי מה היא מתכננת, וניגשתי לשתף פעולה.

    התרווחתי על הכסא ונתתי מנוח לישבני הכואב. היא הזדקפה, והצציצה בי באשמה, מרימה חולצתה מעל בטנה - אט, אט פסעה הצידה כשידה התלויה על הגבס וצווארה המתוח מלווים את המראה המדהים. היו לבת כלבה הזאת, רגלים ארוכות, למרות שצעדה יחפה. הסרטים שבצד לא היו מתוחים כהלכה, אבל הגרביונים היו מונחים ישר על רגליה. התחתון עטף אותה בשלמות ראויה, כמעט ולא לוחץ את עורה הדק, אולם, צמוד היטב למבושיה ומבליט את בטנה. ניסיתי להתרכז ככל האפשר ברגליה, לתת לה תחושה שאבדתי באיזה שהוא מקום - מקום בגופה, לאורך חוטי המשי או הניילון החדשני שהופיע בשוק האופנה. היה ברור לי שאני חייב להתאמץ להראות מגורה.... "תסתובבי!" לחשתי, כשעיני קרועות לרווחה.

    היא הסתובבה באיטיות, עדין אוחזת את חולצתה מוגבהת. מייד כשהסתובבה, אחזתי במבושי מבלי משים, מרגיש שמשהו צומח לו שם.  כמו שדמיינתי את גופה, כך ישבנה הקטן והבולט אישר את המבנה גוף אותו כבר ציירתי ברגעים הראשונים בהם נכנסתי לחדר.

    "מדהים!", אמרתי, והתקרבתי ברעד התרגשות לשולחן ומזגתי לשנינו שתי כוסיות ברנדי.

    היא הציצה מעבר לקו הגבס בחיוך, וכשראתה אותי מתקרב עם שתי הכוסיות, נעמדה דרוכה.

    "בבקשה", אמרתי ותחבתי לידה את הכוסית, "גם בפריז אין מישהי שתתאים לבגד תשוקות זה, כמו שמאדם כמוך מתאימה לו."

    "נזדרוביה", אמרתי, ואחזתי במותניה ביד אחת גולש איתה לאט ללטף את התחתונים בעדינות.

    "נזדרוביה, פרסיקו!" לגמה היא באיווחה את הברנדי, כשהיא מתקשה לטלטל את ראשה בגלל הגבס.

    מבט של צער חלף בעיניה, והיא משכה את שפתיה בכאב, "עכשיו ברשותך אני אוריד אותם, ובטובך תיגש ותעמוד ליד הדלת.".

     משום מה, חשתי הזדהות עם כלבת הקרח הזאת, והבנתי את העולם בו היא שבויה - היא כנראה לא תעז ללבוש את התחתונים הצרפתיים, גם לא לפני ארוסה. החלטתי, שלא להיכנע!  וניגשתי אליה, ומול עיניה הנדהמות פרמתי את כפתורי חולצתה.

    "מר פרסיקו, איך אתה מעז?!" סיננה בזעם מהול באימה.

    לא נותרתי להאזין לצווחת הכעס, אלא קברתי את פני באחד מהשדיים שקיפץ מול עיני, חובק את מותניה ומרימה לעבר השולחן. אותו רגע ידעתי כי אם אצטרך אאנוס אותה, כאן במשרדה... לא התכוונתי לצאת בידים ריקות. להפתעתי, היא הציצה בי במבט קר, ונתנה לי לפרום את הכפתור האחרון שנותר מבלי שזזה. הצצתי בעיניה, כשאני משחרר את הפטמה משפתי, ורואה את העיניים מנצנצות באכזריות. ידעתי כי יש לי עסק עם זונת ירידים, או כלבת קרח סיבירית. מייד הפכתי אותה על ביטנה וזרועה המגובסת נסדקה, כשפגעה בפינת השולחן. היא נאנקה, כשפרמתי את פנים התחתון במשיכה קלילה.

    עשיתי עבודה טובה עם התער בדרכי ברכבת מסקנט פטרבורג. התחתון נפרם מבלי לגרום נזק לבד העדין ויכולתי להביט בתחתית התחתון ממנו בלטה ערוותה הבהירה. 

    נשארתי דומם כמה רגעים, מלטף בתשוקה את התחתון המבריק המכסה את עגבותיה, ואחר כך הצצתי אל בין רגלי. משהו היה שם נפוח עד כדי אימה, מאיים להתפרץ. שחררתי את חגורתי, והורדתי את מכנסי הצמודים. ראשה שהיה תקוע בשולחן בחוסר יכולת להציץ לכיווני, יבב במקצת, ונדמה שקללות רוסיות הוטחו בי ובאימי המנוחה. לא המתנתי, וקברתי את את התרנגול האדום במרכז הערווה הזהובה.  צרחה ברורה נשמעה, כשהיא מוסיפה את המילה "אמא!!"

    מעולם לא הרגשתי את ביצי המטלטלות כל כך גדושות וכואבות. כל נקישה בין רגליה הפכה אותי לבוער ורגיש לכאב עד כדי פיצוץ. למזלי היא גמרה לפני. היא הייתה מהטיפוסים שאהבו עוצמה וכאב... וזה מה שעשה לה אברי באותם רגעים - כשהיא הייתה מוטלת חסרת יכולת לזוז וכנועה על השולחן. היא גנחה בטירוף בעוד ידה האחת מורמת חסרת אונים ותלויה על מקל, והשניה אוחזת בשולחן להאחז היטב בשעה שאני הולם בה. גמרתי בתוכה כמו שור משתולל - הודף אתה חצי מטר על השולחן, ומטפס מהר על השולחן ללכוד אותה, מצמיד את ישבנה שלא תחליק וממשיך לנעוץ אותה, עד שנחרתי כמו חזיר וגמרתי.

    ירדתי, מהשולחן ובירכי כואבות. אני מניח שגופה שספג משקל הקרוב למאה קלוגרם, היה כואב יותר משלי, במיוחד, כשצווארה וידה היו זקוקות למנוחה אחרי התאונה. היא שכבה, דוממת על השולחן בעוד נוזלינו מכתימים את הדפים הפרוסים תחתיה. ראיתי את מבט השובע שבעיניה, והדלקתי לשנינו סיגריות.

     היא נשארה שוכבת על השולחן, עד שכמעט וסיימה את הסיגריה.

    "בוא תעזור לי לקום" היו מילותיה הראשונות.

    הקמתי אותה בקלילות, מסייע לה להתיישב חזרה על הכיסא, אבל היא מייד עמדה על רגליה.

    "תוריד את הדברים האלה ממני, בבקשה!"

    לא התווכחתי איתה והסרתי ממנה את הגרביונים והתחתונים - זורק אותם לתיק, ותוהה ביני לבין עצמי על הקרב חסר התכלית כנגדה.

     

    "כול מה שיש כאן, הבאתי בשבילך. אני לא מכיר אף אחד במוסקבה" אמרתי ונשענתי על משקוף החלון מביט אל הכיכר שאורותיה נדלקו לקראת ערב. הצצתי לכיוונה, אוחז את הכוסית האחורנה שנותרה בבקבוק, מסמן לה להניף איתי כוסית. היא כפתרה את חגורת החצאית הצבאית והתיישבה על הכסא, אוחזת בכוסית.

    "נאזדרובי טאבריש" אמרה לי וחייכה.

    היא רוקנה את הכוסית ומייד השחילה את רגליה לנעליה השחורות, "לצערי אני לא יכולה להנות מהם.. אני מאלה שעדין נאמנים לרעיון המהפכה." אמרה היא בקול רגוע, אם כי מפוייס.

    הרגשתי שהובסתי לגמרי.

    היא החלה לסדר את השולחן ופניתי לקחת את התיק.

    "אני משאיר לך את מסמך הבקשה הרשמי שלי" אמרתי והנחתי על השולחן את המסמך.

    היא עצרה במקומה, אבל ראשה היה עדין מופנה אל התיקיות המלוכלכות, "אני אטפל בזה כמו שאני מבינה." אמרה והמתינה לתגובתי.

    לא עניתי.

    כשפתחתי את הדלת הצצתי לאחור וראיתי אותה קפואה, היא רק הציצה בי תחת שערה הזקוק בדחיפות לסידור ועיניה בורקות בחידה.

     

    ניגשתי לקצה המסדרון והמתנתי. חיפשתי סיגריה וגיליתי ששכחתי אותן במשרדה. נאנחתי ועצמתי עיניים כשאני נשען על הספסל וממתין. צעדים נשמעו במדרגות, מתחתי והצצתי לראות כתפיים רחבות עם דרגות קצונה של המשטרה החשאית. הזדקפתי מייד, וירדתי לקראתו.

    "סליחה אדוני הקצין" אמרתי בנחישות.

    הוא נבלם במקומו מביט בי בסקרנות. הוא היה נמוך ממני בראש, אולם מוצק וצעיר.

    תמימות הייתה על פניו כשסיפרתי לו שמצאתי את התיק ברחוב ואינני יודע מה לעשות איתו.

    הוא הציץ בתיק העור היקר ותהה -  מהסס מה לענות לי.

    "תשמע, הרכבת מחכה לי, ואני לא יכול לעשות כאן דבר בעניין, אנא דאג לתיק." אמרתי, ודחפתי את התיק לידו.

    לא המתנתי לתשובתו, דהרתי במדרגות משאיר אותו עם אוצר קטן, שהכיל בקבוק ברנדי נוסף, חפיסת שוקולד ובגדי תחתונים שעלו לי הון תועפות. נסעתי מייד לביתו של בוריס, והמתנתי.

    בוריס עבד במחסן הגדול ששכן מתחת לבניין משרד המקרקעין ורכוש המהפכה.

     

    כעבור יומיים, של המתנה בביתו, הוא חזר מהעבודה, כשהוא צועק לי "בן זונה פרסיקו.. עשית זאת"

    ישבנו על בקבוק וודקה, וקראנו את רשימת החפצים שמוענה לקונסוליה לתרבות  שבבריטניה. בהתחלה לא הבנתי, וקיללתי בזעם מול בוריס המופתע... אבל בטרם הוא הספיק לשאול, הבנתי אותה... הבנתי את הכלבה.

    פשפשתי במסמך, וגיליתי את שמי, מופיע כמי שאמור לחתום על המשלוח.

    נזדרוביה, שאגתי, ולגמתי לגימה ארוכה מהבקבוק.

     

    יומיים אח"כ הגיעה הרכבת לנמל סקנט פטרבורג, כשאני בקרון הנוסעים, ורכוש משפחת פרסיקו בקרון ההובלות. עליתי על האוניה, והפלגתי לבריטניה כששני מדורים מתחת לתאי שכבו הציורים היקרים שנאספו מכל רחבי רוסיה, וכולם חתומים בגבם "בית פרסיקו". כשירדתי מהמנמל, ניגשתי ישר לפקיד התובלה ושלשלתי לו סכום נכבד. הצגתי בפניו את מסמכי ואת תעודת האזרחות הרוסית שלי.  הוא הישווה את הפרטים ושחרר לי את המטען.

    כשהגעתי לקונסוליה המתינה לי כול החבורה המשטרתית שהגיעה לכבודי מהשגרירות הרוסית.

    נחקרתי כמה שעות, וכמעט בכיתי לעיניהם, כשהסבירו לי שתוך יומיים תיסגר הקונסוליה לתרבות רוסית שהקמתי. הם לקחו את כל התעודות הדפלומטיות שלי, וציוו עלי להיעלם מהמקום. שני השומרים שהציבו במקום נועדו לשמור על רכוש הקונסוליה.

     

    כשעברתי ליד הזיופים של הציורים הרוסיים שביצעתי במשך השנה האחרונה, נעמדתי להביט בציור איגור סיגורין, ונזכרתי בתמונה התלויה באולם הכניסה בבנין מנהל המקרקעין ורכוש המהפכה... אותו רגע תהיתי, אם הציור הניצב שם, הוא לא זיוף בדיוק כמו זה, וכבר מישהו חשב כמוני, ודאג לשחרר את האוצרות מידי הבערות של המהפכה הקומוניסטית.

     

    המשכתי לאיטליה.

    רציתי קצת חום בעצמותי הדואבות - הייתה לי תחושה, שארצות חמות יביאו לי מרגוע בגיל זה.

    סה"כ העולם משתנה סביבי יום יום, ולראשונה אני טס במטוס..

    הייתי זרוק ליד ערמות שקי המכתבים, שוכב ומביט בגבו של הטייס היושב לפני העומד להנחית את המטוס לראשונה ליד מחנה צבאי הסמוך לרומא.

    "כמה עוצמה, ותאבון לחיים יש בבחור הצעיר שלפני?"

    עצמתי עיני במתח ובפחד, ולראשונה מאז מותה של מרגרט היה איכפת לי מחיי.. התפללתי שננחת בשלום.

     

    דרג את התוכן:

    תגובות (20)

    התוכן ננעל וכעת לא ניתן להגיב.

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      9/12/10 19:05:
    מצויין.
      9/12/10 14:17:
    אחלה. אוהבת את זה.
    מומלץ בפרוזה.

    :)
      9/9/09 14:44:

    היי למגיבות החדשות ותודה.

     

    קודם כול תודה לרחל, שגילתה לכולם שאני משתעשע לי לפעמים בקפה,,, זה כמו לצאת לכוס קפה, הפסקה מכתיבה.

     

    ולאחרות, תודה על שקראתן והגבתן ... שתדעו לכן, שחשוב לי לשמוע ביקורת על יצירותי ( מתכוון לסיפורים )

     

    ביי

     

      9/9/09 07:52:


    קטעים איתך.עשית לי בוקר מצחיק.

     קראתי את הדיונים שלך בקהילת הזוגיים וזוגיות :))))

    בגלל שאני לא יכולה להגיב שם באתי לכאן. הייתי חייבת לספר. שידעו!!!

      8/9/09 23:15:

    איזו הפתעה!!!!!!!!!!

    קבל מלא נשיקות, עדיין מחכה לספר...

      7/9/09 11:59:
    אומן מילים!!
      6/9/09 15:34:

    צטט: אס לב אדום 2009-09-05 22:26:44

    תודה למגיבים.

    ממש מקרב לב.

     

     

     

      לא סתם לב, לב אדום.

      יונילה מותק  לאן אתה חושב שאתה הולך ?

     

     

      5/9/09 22:26:

    תודה למגיבים.

    ממש מקרב לב.

     

     

      5/9/09 12:28:


    כתיבה נפלאה !

    נעלם וחוזר ..

    שבת נפלאה לב זהב :))

      2/9/09 07:54:


    אתה אלוף!!

    קראתי בשקיקה,

    בולעת כל מילה

    בקושי עוצרת לנשום..

    בדיוק כמו שאתה אוהב

    שקוראים אותך אני מנחשת

    :))))))))

      1/9/09 19:41:

    מעולה איש יקר(:*!
      1/9/09 19:12:
    לדעתי אתה צריך לפרסם ספר...בחיי שאוהבת!!!!
      1/9/09 13:41:


    ג'ינג' הבאת סיפור מרטיב לגמרי. נפלא אתה.

    אגב, רק אני נקרעתי מ "בסוף כשרגלי כמעט כאבו מעמידה מתתוחה וכיווץ הישבן... "?

      1/9/09 11:55:


    פרישה???

    קשה לחלוש על 2 ממלכות (בלוגים)?

     

    אלוף אמרו כבר לפניי.

     

    אלכ ,אשוב (אלכ-אין לי כוכבים:)

      1/9/09 11:04:

    וואו- אני מכורה לז'אנר הזה

    תמשיך :) 

      1/9/09 09:58:

    אלוף אתה, אלוף :)

     

     

      1/9/09 09:43:

    שווקלד, אלכוהול וסיגריה... מצויין...

    אני נדהמת כל פעם מחדש מהכשרון שלך לספר סיפורים...

      1/9/09 03:12:
    אז מתי יוצא הספר?
      1/9/09 01:31:

    צטט: (עי)דנהנחושת 2009-09-01 01:20:34


    זהו? פורש?

    ורק הכרתי אותו!

    לא פייר!

     

     

     גם אני הולך לישו, מתוקה...

    לילה טוב.

    נאזדרוביה.

     

      1/9/09 01:20:


    זהו? פורש?

    ורק הכרתי אותו!

    לא פייר!

     

    פרופיל

    אס לב אדום
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין