כבר כמה חודשים שהעבודה הדורשנית שלי גורמת לי לעבוד לילות כימים בביתי. 

כל טלפון של הזמנה ולקוח שרוצה "כאן ועכשיו" מוסיף עוד נטבח של מתח ולחץ, חודשיים של עבודה עם שני ילדים שדורשים אטרקציות וסף הגירוי שלהם כבר בשמיים מרוב אטרקציות קודמות ועוד ילדה קטנטונת שהיום הלכה לראשונה לגן ונמצאת בבית 24/7, כל זאת תוך שאני מנסה להפעיל את שיני גלגלי ההגשמה העצמית שלי...כל אלו נתנו בי אותותיהם ופשוט קרסתי. 

והיום החל שבוע ההסתגלות הגנית. 

בין כל אלו העמסתי את בתי על העגלה ויצאנו לטייל לעבר הפעוטון. 

זה היה הרגע בו הבנתי באיזה מתח אני נתונה כבר חודשים על חודשים. קרה לי משהו לא הגיוני, לא הגיוני בעליל. 

נ ה נ ת י, פרקתי כל לחץ אפשרי. 

ישבתי על השטיח מרוחקת במפגין מהנייד הזועק ובניתי מגדל מקוביות ונתתי למתוקה למרוח אותי בג'יפה עשויה משאריות רוק ועוגיה לעוסה ולאחר כל השעתיים הללו, פסענו לנו בין שבילי היישוב כשלמולי נוף פראי וריחות החורש הטבעי בו אני חיה, וחזרתי לצלילות שלא חשתי מזה חודשים. 

משהו בפסיעותיי הפך איטי יותר, מושך יותר את הרגע...עוד קצת לפני שאכנס לבית ויחלו הטלפונים, הריצות, המתח, הלמות הלב, התשישות, הריגושים. 

פתאום לריגוש היה אפקט מזוקק, בסיסי, אפילו לשיחה עם אילן השכן שאני כל כך אוהבת, כי איך שהוא, הוא תמיד מצליח להשרות אותי ברוגע הזה שלו שאני כל כך חסרה, אפילו זה עשה את שלו. 

זהו היום הראשון שלי בגן, בא לי לצעוק לבתי בת השנה: "רוצה עוד קחי אותי איתך לשם שאחזור אל חושיי טוב מתוקה?". 

אמא.