הגעתי בשביל הקריירה, נשארתי בגלל הסרטן ולמדתי שיעור על עצמי

מוקדש להדס מנור - מאמנת

בגיל 12 אמרתי שאת התואר השני אעשה בארה"ב. בגיל 23 ידעתי שזה יהיה במנהל עסקים. בגיל 26 התחלתי את לימודי ב-Wharton ובמאי 2006 סיימתי את התואר.

לאימון הגעתי בדצמבר 2006. חשבתי שהקריירה שלי תקועה, שאין לי יותר חלומות, אין כיוון ובטח אין לי מושג איפה אהיה עוד עשר שנים. נראה היה לי ש-12 פגישות של אימון יביאו אותי למקום המיוחל – תוכנית פעולה שאוכל להתלהב ממנה.

בין הפגישה הראשונה לשניה הבנתי שזה ממש מה שהולך לקרות. איזה יופי של שיטה. מזל שבאתי.

בין הפגישה השניה לשלישית הודיע לי רופא המשפחה שהוא שולח אותי לביופסיה. עוד בחדר ההמתנה החלטתי, שאם התוצאה חיובית, אני רוצה להיות חולה-בריאה. אני רוצה להמשיך לעבוד, לצאת למסעדות, לבלות עם בעלי, עם משפחה, עם חברים. אני לא מתכוונת להיות מסכנה.

כש"נתבשרתי" שהביופסיה שעשיתי בצוואר חיובית (וכמו כל דבר ברפואה "חיובית" זה משהו רע) שינה האימון שלי את מטרתו, והפך להיות סביב האתגר החדש בחיי: איך אני מתמודדת עם הסרטן הזה?! תשובות רבות באו והלכו, ולא אלאה אתכם בכולן. חצי שנה ארכו הניתוח והטיפולים (שלמזלי היו קלים למדי, ולמעשה הסרטן שלי מכונה "סרטן מחמד", כאות הוקרה על הקלות היחסית של ההתמודדות איתו). במהלכך חודשים אלה למדתי בעזרת האימון שיעורים רבים על עצמי.

שיעור בסבלנות – לפעמים אין מה לעשות, אלא לחכות. לחכות לרופא. לחכות לחדר ניתוח. לחכות לטיפול. לחכות שתרופה תתחיל להשפיע. לחכות לזמן שיחלוף.

שיעור בכוח הרצון – אין הרבה דברים העומדים בפניו.

שיעור בזוגיות – כמה טוב שיש על מי להישען. רק צריך לדעת לעשות את זה.

שיעור במשפחה – המשפחה שלי תעשה הכל בשבילי. וגם - האחים הקטנים שלי הם גדולים מהחיים.

שיעור בחברים – כמה טוב שיש לי חברים טובים, בכל רחבי העולם, שידאגו לגרום לי לחייך.

שיעור במנוחה – לפעמים הגוף דורש את שלו, ואי אפשר לעבוד ולצאת, להתעמל ולהשתולל כמו תמיד (עיין ערך "כוח רצון" ו"חולה-בריאה").

שיעור בקשר גוף-נפש – להחליט להיות חולה-בריאה, כהחלטה קוגניטיבית, עוד לפני שידעתי מה צופן העתיד, היה רגע מכונן בהתמודדות ובהחלמה (וגם – משפט מדהים שאמר האח בביופסיה לאמא שלי – "תני לה לשתות הרבה שוקו חם, זה מחזק את הנפש..." וואלה – צדק).

שיעור בחלומות – חלומות הם לא רק הדברים הגדולים, הם גם התרפקות על אוסף של רגעים קטנים.

שיעור בסדרי עדיפויות – זה בסדר לא לרדוף אחרי הקריירה וההתקדמות בכל רגע. יש רגעים בהם אי התנועה היא ההתקדמות הגדולה ביותר וההישענות היא העצמאות הגדולה ביותר.

שיעור ביופי חיצוני – צלקת זה לא דבר מכוער, אלא אות שניתן על ניצחון בקרב, אותו יש לשאת בגאון, שכולם יראו.

ללא ספק זו לא היתה תקופה נעימה, אבל זו היתה בהחלט אחת התקופות המשמעותיות בחיי ברמה האישית, המשפחתית והזוגית, וגם ברמת הקריירה.

כשרונה של המאמנת שלי ללכת איתי אל עבר המטרה שהגדרתי באופן אינטואיטיבי מראש (חולה-בריאה), לאפשר (facilitate) לי לתכנן את ה"איך", ולתת ל"מה" להגיע בדרכו ובזמנו, אפשרו לי לעבור את התקופה הזו בתנופת צמיחה מדהימה.

בפרק הבא: על ההבדל בין חיפוש עבודה למציאת עבודה.