אימאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

אבדתי את אימא שלי בתוך שוק הכרמל, הייתי בן ארבע אבא שלי נפטר כשהייתי בן שנתיים אין לי זיכרונות ממנו, כל מה שיש לי זו אימא ועכשיו גם היא נעלמה.

ההכרה שהיא לא לצידי הלמה בי ישר בבטן, העלתה דמעות של כאב אל עיני.  המחשבות ספרו לי שהיא עזבה אותי כדי שאסתדר לבדי, שלעולם לא אראה אותה יותר, שאף אחד כבר לא יספר לי סיפור לפני השינה, שאני לבד בעולם, ושאין אף אחד שיכול לעזור לי. האמנתי שאם לא אמצא אותה ואשכנע אותה להישאר, אני אבוד, חשתי את הפאניקה משתלטת עלי התחלתי לצרוח, אימאאאאאאאאאאאאא, רציתי לרוץ, ילד בגובה מטר וקצת,  זה היה בלתי אפשרי, ביום שישי היו מאות אנשים העולים ויורדים עם סליהם המלאים בירקות ופירות. ברחוב הצר של השוק ניסיתי לדחוף את כל הדודות והדודים הגדולים ולא הצלחתי לעבור, האמת לא כל כך ידעתי לאן לרוץ, השוק נראה לי כמו עולם מלא זרים, אף פעם לא אצליח למצוא אותה.

אמאאאאאאאאאאא, צעקתי בעיניים שטופות דמעות, עד היום אינני יודע כיצד צעקתי ובכיתי בו זמנית, פתאום הניפה אותי יד שרירית ושזופה אל על, זה היה משה מחנות הצעצועים, כנראה שהצעקות שלי הבריחו לו את הקונים, "בוא נמצא את אימא שלך" אמר לי ולקח אותי אל חנותו.

אימא למדה אותי לא לדבר עם זרים, אז צרחתי עוד יותר חזק כדי שלא אצטרך לדבר. "קוראים לי משה" אמר, "איך קוראים לך?" אממאאאאא המשכתי לצעוק, "אני אתן לך את המכונית אם תגיד לי מה שמך ומה שם משפחתך" אמר משה, ואחז בידו מכונית חשמלית קטנה עם שלט. כל כך רציתי שאימא תקנה לי את המכונית הזו, פעמים רבות ביקשתי אבל אימא אמרה שאין כסף.  המכונית לא עניינה אותי, אני זוכר שהמחשבה מכונית או  אימא חלפה בראשי וההחלטה במה לבחור נשמעה בכל השוק, אימאאאאאאאאא, "אני רוצה לעזור לך" אמר משה "אני אתן לך גם את הפנס ואת האולר הזה, אם רק תגיד לי מה שמך?", "לא רוצה" צעקתי, "אני רוצה את אמאאאאאאאאאאא", ניצלתי את ההזדמנות כאשר משה אטם את אוזניו בידיו, קפצתי מהכיסא וברחתי מהחנות.

חלפו  שלושים שנה מאז אותו יום, רפי אחי היקר והיום כשליוויתי אותך למטוס שייקח אותך חזרה לארצות הברית העזתי לספר לך סוף סוף שהתחלתי ללמוד קבלה.  אני זוכר את המבט מלא הדאגה שכיסה את פניך, אמרת לי שרק לא תחזור בתשובה. הבנתי אותך, אימא כבר איננה ולנו יש רק אחד את השני, ידעתי שפחדת שאני יעזוב אותך, שאלך לי לדרך שהיא רק שלי, ואשאיר אותך לבד בעולם. יכולתי לחוש את הפחד שלך מדת, מנטישה, ואז נזכרתי בטיול ההוא לשוק הכרמל, חשתי שאתה פוחד לאבד אותי.

ניסיתי להרגיע אותך, סיפרתי לך שטוב לי כאשר אני לומד שבקבלה אין כפיה, שאינני חובש כיפה או מניח תפילין, ושאפילו אורית החברה שלי לומדת ביחד איתי דרך ערוץ 66. לא כל כך השתכנעת, אמרת לי שכך כולם מתחילים, בקטן, ואחר כך זה משתלט עליהם.

שאלתי אותך על מי אתה חושב כאשר אתה פוחד כל כך שאחזור בתשובה. ענית לי ביושר שעל עצמך ולא עלי, סיפרתי לך שלזה בדיוק קוראים בקבלה אגו, אהבה עצמית, שמקורה ברצון להיטיב עם עצמנו ושהיא הופכת לאגואיזם כאשר אנו רוצים לנצל את הזולת ולא מתחשבים ברצונותיו.

אמרתי לך שאם יש אהבה בינינו אחי היקר, שום דבר בעולם לא יכול להפריד  בניינו.

ראיתי את מצחך מתכווץ, אני מכיר את ההבעה הזו שלך כשאתה מהרהר, לא דברת, חיבקת אותי חזק, ועלית למטוס.

מהחנות נפלתי ישר לידיים של אימא "מה אתה צועק יהונתן", אמרה לי  אימא, "כל השוק שומע אותך תפסיק לעשות לי בושות..."